אני שמח על כך שמגיבים מכובדים קיבלו את הזמנתי להיכנס לדיון בית־מדרשי בסוגיית החטופים. בעניין זה אומַר לחיים גרנט, שאומנם במיוחד בסוגיות מעין אלו קל יותר "ללהטט" במקורות חז"ל בהתאם להשקפה הפוליטית, אך דווקא הלימוד סביב המקורות מאפשר לנו לדבר. כי כשאנו דנים במקורות אנחנו קצת מתרחקים מהפוליטיקה ומהתככים העכשוויים ועוסקים בנושא כשלעצמו. רק כך יכול להתקיים היום שיח – דבר שמאוד חסר לי אישית.
מאמרו של הרב עידו פכטר
לחנן גרשוני ולרב עזריאל אריאל אומר שההסבר להלכת הרמב"ם משום רציחה בגרמא הוא אפשרי, אך לדעתי דברי הרמב"ם עצמו, "ואל ימסרו נפש אחת מישראל", מלמדים על עיקרון רחב יותר. אילו כל העניין היה תלוי ברציחה בגרמא, היה אפשר להביא דוגמה לדין זה מאדם יחיד שנדרש לרצוח בגרמא ולא מציבור שנדרש למסור אחד ממנו. ואומנם, כפי שהבאתי, הרב עמיאל פירש זאת בדרך אחרת, המדברת על מסירותו של הציבור למען היחיד. לגבי הסיפור של המהר"ם מרוטנבורג, כבר לפני שנים רבות פרסם אחי, ד"ר שילה פכטר, מאמר חשוב מעל במה זו שהפריך סיפור זה מכול וכול, וכדאי לעיין בו. וחנן גרשוני – האומנם החטופים נמצאים רק "בסכנה מסוימת"? וכי האויב לא מאיים להורגם אם חיילי צה"ל יתקרבו? איך בכלל ניתן לומר זאת? לד"ר ארי אנגלברג אומר ששאלה גדולה היא מהו "ניצחון אסטרטגי", ובכלל מהו ניצחון בהקשר שלנו. נזכור שתוכניתו של חמאס הייתה לגרור את איראן וחיזבאללה למלחמה בישראל ולהשמיד אותה. הוא כשל, ואין לו היום בעלי ברית כאלה. אם ימשיך להתקיים, חבול ומוכה, כשמדינת ישראל משגשגת כמעצמה אזורית – האם זהו ניצחון אסטרטגי עבורו? ומנגד, אם מדינת ישראל תצהיר שהיא מוותרת על חיי החטופים ותמגר את חמאס (כי אי אפשר למגר את חמאס מבלי להיכנס למרכזי הערים ולסכן את חיי החטופים) – האם זה יהיה ניצחון עבורנו? יש לזכור שערכים הם מרכיב מרכזי בניצחון, והערבות ההדדית היא מפתח מרכזי בקיומנו כאן. איך ננצח אם נוותר על הערך הזה?