במאמרו מצביע הרב פכטר על מקור הלכתי שלדבריו אפשר לשאוב ממנו תמיכה בעסקת חטופים עם חמאס: הקביעה שאסור לקבוצת יהודים למסור לגויים יהודי מתוכה לשם הריגתו, אפילו אם הם מאיימים להרוג את הקבוצה כולה. ואולם נראה שאותו מקור עצמו מורה את ההפך.
הרב פכטר מזכיר גם את סוגיית "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי", שאוסרת על יהודי להרוג יהודי אחר, גם אם המחיר הוא שהוא עצמו ייהרג. על כך כתב רש"י שם: "דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם, משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל; והכא גבי רוצח, כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה, למה יהא מותר לעבור?". רש"י מבהיר שמוקד העניין הוא איסור לא תרצח. התורה מתירה לאדם לעבור על איסורים כדי להציל נפש, אבל אינה מתירה לו לרצוח לשם כך, מכיוון שגם זה איבוד נפש.
מאמרו של הרב עידו פכטר
ההלכה בענייננו מצעידה את העיקרון הזה צעד נוסף קדימה: לא רק שאסור לאדם לרצוח אפילו במחיר חייו שלו, אלא שאסור אפילו לגרום לרציחה, ואפילו אם המחיר יהיה לא חיי אדם אחד אלא חייהם של רבים. ייהרגו ואל יעברו!
הכי מעניין
אם נניח שאמרו גויים לקבוצת יהודים "הִרגו אחד מכם, ואם לאו – נהרוג את כולכם", אני מקווה שכל אדם בעל לב ושכל יאמר שאסור להסכים לכך בשום אופן, אך ההלכה כאמור קובעת יותר מזה: גם להרוג בגרמא על ידי גויים אסור.
אם כן הוא, הרי שההלכה הזו מורה ששחרור מחבלים, וכל פעולה דומה שתגרום לרצח יהודים, אסורים משום לא תרצח, וזאת גם אם המחבלים מאיימים לרצוח חטופים שנמצאים בידיהם.
כאן יש להעיר שאומנם החטופים נמצאים בסכנה מסוימת, אבל שלא כבנושא הנידון, האויב עם כל רשעותו אינו מאיים באופן מוצהר לרצוח אותם אם לא תיחתם איתו עסקה. חובה להביא את הנתון הזה בחשבון.
נקווה שכל חטופינו יחזרו במהרה קוממיות אלינו, והדיון יהפוך לתיאורטי בלבד.