שמחתי לראות שהרב עידו פכטר קורא לשיח ענייני ונטול דמוניזציה בין שני צדדי המחלוקת ביחס לסוגיית החטופים. אומנם הדמוניזציה שפכטר מזכיר בהמשך המאמר – טענות כאילו הצד השני מורכב מ"אנשים ערלי לב, שחיי אדם אינם בעלי ערך בעיניהם" – מתרחשת לדעתי רק ביחס למתנגדי העסקה ולא להפך. מתנגדי העסקה מותחים אומנם ביקורת על מי שרוצים עסקה בכל מחיר, מכנים אותם "עכשוויסטים" או טוענים כלפיהם שעיקר עניינם הפלת הממשלה, אבל הדברים לא מגיעים לכדי תיאור הצד השני כשטני ולא אנושי, כפי שלצערי רווח בשיח של השמאל ביחס לפוליטיקאים שונים מהימין בנוגע למחלוקת בסוגיית החטופים.
מאמרו של הרב עידו פכטר
מכל מקום אני מרים את הכפפה שהרב פכטר זרק, וממשיך את הדיון. הטיעון הראשון של הרב פכטר הוא שההלכה "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן", שלדבריו "זכתה לאינספור ציטוטים בשיח הציבורי ומעניקה גיבוי למתנגדי העסקה", למעשה איננה רלוונטית לדיון. הוא מצביע על כך שהדיון התלמודי שעליו מבססים הרמב"ם והשולחן ערוך את פסיקותיהם איננו מופיע במסכתות תלמודיות שעניינן דיני נפשות אלא במסכת גיטין, מפני שבעבור חכמינו היה מדובר בעניין ממוני. הלכה זו נקבעה במציאות עולמית שבה אנשים נחטפו על ידי שודדי ים, שודדי דרכים או צבאות כובשים ונמכרו בשוק כעבדים. כאשר עבד שנמכר בשוק זוהה כיהודי, לפתחה של הקהילה היהודית בעיר ניצבה השאלה עד כמה עליה להתאמץ ולשלם סכומים גבוהים כדי לפדותו.
אני מסכים שההלכה המשנאית המתוארת רחוקה ממציאות ימינו, אך לשם ההגינות היה ראוי לציין שהדברים נכונים גם לפסיקה שמשמשת את תומכי העסקה, ושזכתה לעוד הרבה יותר ציטוטים מהפסיקה דלעיל. כוונתי לפסיקת הרמב"ם ש"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים". היא מובאת בהלכות מתנות עניים, כלומר גם היא ממוקדת בסוגיות ממון, וגם היא מבוססת על המציאות ההיסטורית שתוארה לעיל. באותה מידה שהקביעה "אין פודין יתר על דמיהן" איננה רלוונטית לסוגיית החטופים, הרי שגם הלכה זו איננה רלוונטית.
הכי מעניין
ביקורת נוספת שלי כלפי המאמר נוגעת לאופן שבו הרב פכטר מתאר את דעות המתנגדים לעסקה. הוא מצביע על שתי טענות רווחות שלהם: א. יש סכנה בשחרור מספר עצום של אסירים, שבסבירות גבוהה יחזרו לעסוק בטרור; ב. עסקת חטופים תעודד ארגוני טרור לחטוף בעתיד אזרחים נוספים. הוא איננו מזכיר את הסיבה המרכזית לדעתי שעומדת לנגד עיניהם של קובעי המדיניות – ההתנגדות לאפשר את המשך שלטון חמאס בעזה, והתנגדות לכך שחטיפה תעניק לאויב הישגים אסטרטגיים.
מפגינים בעד עסקת חטופים. | צילום: תומר נויברג/פלאש 90
אינני מכיר דוגמה מהעולם שבה חטיפה של קבוצת אנשים הובילה לכך שהחוטפים יישארו בשלטון או ששטח מסוים יימסר לידיהם. והלא זה בדיוק מה שדורש חמאס בתמורה להסכם שישחרר את כל החטופים: נסיגה ישראלית מלאה מעזה, והתחייבות ישראלית בפני גורמים בינלאומיים שלא לתקוף ולא לקחת חזרה את השטחים שיימסרו לחמאס לאחר תום העסקה. אומנם גם הסיבות שפכטר מונה הן רלוונטיות, אבל להערכתי מה שציינתי הוא העיקר, וזה מה שמניע את ראש הממשלה ונציגיו בבואם לעסוק בסוגיה זו. ההתעלמות מנושא זה מונעת הבנה מעמיקה של עמדות המתנגדים וגם של מי שמוכנים, בדומה לנתניהו, לעסקה חלקית בלבד שלא תכלול התקפלות ישראלית מוחלטת.
במרכז מאמרו מביא הרב פכטר פסיקה נוספת של הרמב"ם כתנא דמסייע לתומכי העסקה. לפי פסיקה זו, במקרה שגויים דורשים מישראל למסור להם אישה אחת כדי לטמא אותה או גבר אחד כדי להרוג אותו, עליהם לסרב לכך גם אם ייהרגו כולם.
תחילה אומר שאני מסכים עם הרב פכטר לגבי העיקרון הנעלה שעולה מהדברים, של "כולם למען אחד". אבל בדומה לפסיקה לגבי שבויים, אפשר ללמוד מפסיקות אלו על המציאות הנוכחית רק על דרך ההשלכה ולא באופן ישיר. כלומר, אפשר לטעון שהערכים העולים מהדברים תומכים בכיוון זה או אחר, אבל המציאות הנוכחית שונה במידה רבה גם מהמתואר בהלכה זו.
המציאות שהרמב"ם מתאר מתייחסת לקבוצה של יהודים חסרי כוח והגנה הנתונים לחסדי גויים הצרים עליהם. אפשר לדמיין קלגסים רומיים או פורעים גויים מהסוג שמשפחת הרמב"ם נתקלה בהם בספרד הנוצרית ואחר כך במרוקו המוסלמית. גם כיום ניתן לדמיין מציאות נוראה כזו, שבה נוח'בות מהחמאס משתלטים על יהודים חסרי מגן ובאים אליהם בדרישות מזוויעות. הערכים העולים משני הדיונים הללו רלוונטיים אומנם לדיון בסוגיית החטופים, אך צריך בכל זאת להתייחס גם לתמונה הרחבה יותר של מדינה הנלחמת במדינה אחרת או בישות כמו־מדינתית, המונהגת בידי ארגון טרור שנבחר על ידי תושבי עזה. יש להביא בחשבון שיקולים נוספים כגון האם נכון להעניק להם הישג אסטרטגי שיאפשר את המשך הישרדותם ויאפשר להם בעתיד לתקוף אותנו שוב. את האפשרות שחמאס ישרוד אחרי המלחמה יש לראות גם בהקשר הכללי של התארגנות גורמים רבים בסביבתנו שמטרתם להשמידנו.
אינני שולל לחלוטין את האפשרות שגם בתנאים נוראיים כאלה התשובה היא שצריך לשלם את המחיר שחמאס דורש, ואולם אני נוטה יותר להסכים עם מדיניות ההנהגה שלנו שמסרבת לשלם את המחיר הזה, מתוך ראייה רחבה יותר ביחס לצורכי המדינה ועתידה.
ד"ר ארי אנגלברג הוא סוציולוג ואנתרופולוג, מרצה בכיר במרכז האקדמי הרב־תחומי ירושלים