לפני כמה ימים הלכתי לקולנוע עם חברים טובים, קנינו פופקורן גדול, והתיישבנו באולם שבו הוקרן הסרט "חייו של צ'אק". אני חושב שזה סרט טוב. הוא יכול היה להיות יותר טוב, אבל זה סרט טוב. אני שמח שצפיתי בו. בחלק הראשון שלו לא הבנתי שום דבר על כלום. בחלק השני של הסרט חייכתי במשך עשרים דקות רצופות. ובחלק השלישי והאחרון שלו, הרגשתי את הלב שלי מתרחב לשני כיוונים. הוא התרחב בכאב. והוא התרחב באהבה. ולכן אני חושב שזה סרט טוב ואני ממליץ לכם לצפות בו. שהרי אנחנו הולכים לקולנוע כדי שהלב שלנו יתרחב.

ואני לא מתכוון לעשות לכם ספוילרים חס ושלום, אבל אני כן רוצה לכתוב על איזו מחשבה חזקה שקפצה לי בזמן הצפייה, ושהולכת איתי כבר כמה ימים. הסרט הוא למעשה סיפור חייו של צ'אק, בחור אמריקאי עם ילדות קשה וכואבת. וכשהיה ילד קטן, סבתא שלו לימדה אותו לרקוד. הם היו רוקדים ביחד במטבח במשך שעות. צ'אק היה רקדן מעולה ממש, והריקוד העניק לו חסד ומשמעות, ובבית הספר שבו הוא למד הייתה מורה אחת, שזיהתה את הכישרון, אז היא צירפה אותו לקבוצת הריקוד של בית הספר, וגם שם הוא היה רקדן מהאגדות, ולמרות שצ'אק ילד חנון כזה ומבוהל וצייתן, כשהוא רוקד, פועם בו איזה ניצוץ ילדי מופלא. הסרט נותן לנו להרגיש את הניצוץ הזה שפועם בכל הילדים כולם. אחר כך השנים חולפות, וצ'אק גדל ומתבגר, והחיים התובעניים באים, ורומסים את צ'אק ואת הריקודים שלו, ואת החלומות שלו, וצ'אק מפסיק לרקוד. הוא הופך לרואה חשבון, ונוסע לכנסים פיננסיים, ומדבר בפאנל בנוגע לנושאים כלכליים. וביום בהיר אחד, אני לא אספר מה ולמה וכמה ואיך, בגיל שלושים ותשע, צ'אק זוכה לאיזו התגלות אקראית, אגבית, שמחזירה לו את הניצוץ לעיניים. זה הרגע הכי יפה בסרט. ועל הרגע הזה אני רוצה לכתוב. רבי נחמן אמר פעם שיש אנשים שישנים את ימיהם, הם ערים, הם עובדים, הם מגדלים ילדים, הם יוצאים לבירה עם חברים, הם נוסעים לחופשות משפחתיות, הם עושים את כל מה שצריך, הם עושים את זה כמו שצריך, אבל את הכול הם עושים מתוך שינה עמוקה. בעייפות. במותשות כזאת. בלי שום ניצוץ בעיניים. נדמה לי שזו תחושה שהרבה אנשים מרגישים. אליי היא מחלחלת לפחות פעם ביום. למשל, כשאני עומד באיזה פקק, למשל, כשאני בוהה באינסטגרם וחושב לעצמי, מה זה כל זה, כל מה שקורה כאן, בחיים, בעולם, מה זה כל זה בכלל.

וילדים, אין להם את הדבר הזה, ילדים הם יצורים מלאי ניצוצות, הם שמחים וחיים ונוכחים ופועמים, הם חיים את כל הרגעים במלואם, הם אוכלים אוכל כמו שצריך לאכול, הם אוהבים כמו שצריך לאהוב, הם מרגישים את החיים בעוצמה, כמו שצריך להרגיש, כשכואב להם הם בוכים, וכשמצחיק להם הם מגעגעים בצחוק גדול. שום דבר לא מחזיק אותם. הם לא מנוהלים ולא מבויתים. הם ערים לגמרי. ואז החיים באים אליהם, ומאלפים אותם, ואומרים להם, עכשיו תהיו בשקט, עכשיו תשבו בכיתה בשקט, ותרימו את היד, החיים אומרים להם, ככה צריך להתנהג, ככה צריך לאכול, ככה צריך לחשוב, ככה צריך להתחתן, ככה צריך לעבוד, החיים מבהירים להם – בני אדם הם דבר מסוכן מאוד. יש גנבים ואנסים ורוצחים וסתם בוסים עם הפרעה נרקיסיסטית. בני אדם הם דבר מסוכן. המבוגרים מזהירים את הצעירים – תלמדו משהו שיביא לכם כסף. אל תלך ללמוד קולנוע, אין בזה פרנסה. זה נכון, אין בקולנוע פרנסה. אבל יש סרטים.

כל המבוגרים הזהירים והכנועים והמבוישים והצייתנים היו פעם ילדים מתוקים משתוללים ושמחים. כל המבוגרים היו ילדים, ולאט לאט הם נרדמו. והחיים - זאת כבר פרשנות שלי – החיים הם מסע אל הילדות, אל הזיק של הילדות, אל הניצוץ הזה שהיה וכבה. זה האוצר מתחת לגשר. זו בת המלך שאבדה. החיים הם מסע אל הניצוץ הבוהק של הילדות, אל הילדים הערים שהיינו. יש לי הרבה חברים, למשל, שהתחילו ללכת לחוגים, בגיל שלושים ושמונה, חוג קרמיקה, וחוג יוגה, וחוג פילאטיס, וחוג ספורט, וחוג קונטקט, וחוג טכנו, וחוג איווסקה, ובכל החוגים יש חברים חדשים, וכל החברים החדשים ביחד מפיחים לעצמם קצת רוח בגחלי הילדות שלהם שכבו. וכולם מנסים להתעורר.

וגם צ'אק רוצה להתעורר, והסרט מראה לנו את הרגע הזה, של ההתעוררות, הוא מראה אותו כל כך יפה, הוא ממש מקדיש דקות ארוכות לצ'אק המתעורר, ששוב מרגיש את הניצוץ פועם לו בלב. וזה הניצוץ שאני מבקש, שכולנו מבקשים. כמו כולם, גם אני רוצה להתעורר, גם אני רוצה לחזור להיות ילד, כמו כולם, גם אני מתפלל וחולם וכוסף את הניצוץ הרדום שלי.