שוב סוערות הרוחות סביב חוק הגיוס. או חוק ההשתמטות. תלוי את מי שואלים. חברי הכנסת החרדים עושים שרירים, מאיימים לפרוש ולהפיל את הממשלה. הם פורשים, אבל רק בכאילו. עושים פאסיב אגרסיב לקוסם בנימין נתניהו שבכל פעם מחדש מצליח איכשהו להחזיק את הכול. פרשנים חרדים־מטעם מפגינים אטימות ובורות מתסכלת. רבנים מהמגזר מפרסמים מכתבי מערכת מנותקים ומשחררים אמירות מחרידות. במקביל, שנאת החרדים גואה. יש שיאמרו שבצדק. אך עם זאת אפשר בקלות לזהות את מי שמדבר מכאב אמיתי ועמוק ומרצון לתיקון בהול ומי שסתם רוכב על גל השנאה העכור וגם ככה שנא ותיעב תמיד.

ידיעות לכאורה סותרות על אלפי צווי גיוס שנשלחים לצעירים חרדים לצד צניחה דרמטית באחוזי ההתייצבות בלשכות מתפרסמות בחדשות. אייטמים צורמים שבהם ״מככבים״ בחורי ישיבה למיניהם מובילים לדימוי הבלתי נמנע של ״תינוקות שנשבו״. מכמיר לב לראות צעירים עדינים כאלה מפמפמים סיסמאות ריקות ועבשות ומחללים שם שמיים ברבים. ומנגד, כמו במציאות אוטופית, ישיבות הסדר חרדיות חדשות נפתחות. הרישום אליהן אינו מסיבי, אבל מתרחש. חטיבת החשמונאים מרחיבה את שורותיה, מוכיחה שהנה, שאפשר, ומקדשת אגב כך שם שמיים יותר מכל פוליטיקאי חרדי בהיסטוריה. המוּדעוּת ברחוב החרדי - או בשוליים המתעבּים שלו - שונה מבעבר. נכון, אנחנו עוד רחוקים מרחק רב מהרמוניה, מהבנות הדדיות ומחיים שיש בהם כבוד ושותפות, ודווקא בשל כך צריך להעצים את התיקון המינורי שקורה. צריך לדבר עליו, להרים לו ולעודד אותו.

ועכשיו, אחרי כל ההקדמה האולי מייאשת הזו, אני רוצה להתעכב רגע על איזה סלוגן שנזרק לאוויר רבות סביב הנושא הזה, בטח נתקלתם בו. אני מדבר על ״נכנס חרדי ויוצא חרדי״.

אם אני לא טועה, זהו הסלוגן הלא רשמי של חטיבת החשמונאים. סלוגן שרוצה להרגיע את החשש החרדי הקמאי מכך שצעיר שומר תורה ומצוות, תמים ושמוּר, לא יכול להתגייס לצבא ולהישאר בו כזה. שכן גם לצעיר עצמו אין את הכלים לכך, אין לו את החוסן המספיק ואת עמוד השדרה, וגם המערכת הצבאית, כור ההיתוך הישראלי, לא יכולה להבטיח לו את זה. על פניו, זה נראה כמו חשש מוצדק שעליו יעידו צעירים רבים ממגוון מגזרים שהתגייסו לצבא ולא צלחו אותו מבחינה דתית. כשקמו לאורך השנים היחידות החרדיות בצה״ל, זה הדבר, בה״א הידיעה שעמד לנגד עיניהם. עוד לפני החשיבות של שילוב חרדים בצבא, עוד לפני השוויון בנטל, עוד לפני החינוך לאחריות ואזרחות תקינה, קודם כול, שייכנסו חרדים ויֵצאו חרדים, מתוך מחשבה שאם זה אכן יקרה, יהיה הרבה יותר קל להגיע לפתרונות בקונפליקט הסבוך וארוך השנים שבין החרדים לצבא.

אני קורא את הסלוגן הזה ושומע אותו רבות בכל מיני הקשרים ומפי כל מיני אנשים. חלקם מצדדים בו, חלקם מנסים להוכיח שהוא מדויק וחלקם מסבירים למה הוא בלוף אחד גדול. כמו תמיד, כל אחד לוקח את זה למקום שלו. לנרטיב האישי. לפוזיציה. ועדיין, לדעתי הבעייתיות בסלוגן הזה היא אחרת. אני כמובן מאמין גדול בהשתדלות, ובמאמץ ובניסיון להבטיח מה שאפשר כדי שדברים יבואו לידי תיקון. אבל מה לעשות שלמציאות יש חוקים משלה?

אני למשל זוכר את פיני שנכנס לישיבה שלנו בתור נער צדיק ותמים, מתמיד מבטיח, ותוך כדי החיים בישיבה עברו עליו כל מיני דברים ומפה לשם הוא התחיל לחפש את עצמו בחלל הפנוי ויצא מהישיבה כעבור שלוש וחצי שנים מאוד לא חרדי. זאת עובדה. אני מכיר אישית אנשים שגדלו במקומות הכי ״שמורים״, בקהילות הכי שמרניות והכי חרדיות והכי רחוקות מהמקומות שבהם אפשר ״להתקלקל״, ובכל זאת יצאו בשאלה והלכו הכי רחוק שאפשר. וכן להפך. אני מכיר כאלה שגדלו בערוגות הכי ליברליות והכי חילוניות ומתישהו החליטו ״למרוד״ בהורים ובחברים ולחזור בתשובה. ויש כאלה שהיו סתם שבאבניקים שמעשנים סיגריות מגולגלות על הברזלים בשכונה וקמו מאוחר ושרפו את הזמן, כאלה שנשארו עם הכיפה השחורה והציציות בחוץ אבל לא למדו מילה במשך שנים ולא התפללו, ובאיזו דרך לא דרך וכנגד כל הסיכויים התגייסו לצבא ודווקא שם תפסו חיזוק רוחני, ולמדו לנצל את הזמן ולקחת אחריות על החיים שלהם מתוך ערבות הדדית. אני מכיר כאלה שהצבא הפך אותם ליראי שמיים יותר מכל מסגרת ישיבתית שהם אי פעם היו בה. בחיים האלה אין ערובה לשום דבר. אפשר לעשות השתדלות, צריך לעשות השתדלות. ועם זאת צריך לזכור שכל ניסיון למצוא סיבה ותוצאה באופן מוחלט עלול להסתיים במפח נפש. אז במקום סלוגנים, כדאי פשוט לקום ולעשות מעשה.