שוב הגיע הדיון העונתי על נשים וגופן והלבשה תחתונה ובנותיהן ומה שביניהן. ומה שביניהן, כמובן, זה ליאור רז שמשוטט בג'יפ עם רותם סלע במרחבי קירגיזסטן במסגרת הסדרה "אוףרוד", ולא רק שהם עוברים על ייחוד מיליון פעם, שזה עניין שהדת והדעת אינן סובלות, עכשיו הם גם מנהלים דיונים הרי גורל בשאלה אם זה בסדר לתת לילדות שלנו ללבוש מה שהן רוצות או שבחייאת רבאכ, תפקחי עיניים יפה שלי, בעולם יש גברים וגברים הם בגדול בבונים שרק לפעמים יודעים להתנהג יפה. ומה שעובר להם בראש, הו רותם, את לא רוצה לדעת, כותב לה אחר כך אברי גלעד, משום שאם היית יודעת, רבע דקה לא היית נותנת לילדה שלך ללכת ככה.

והרשת כמרקחה, כי באמת מזמן לא הייתה פה הזדמנות לרקוח איש על רעהו תחתונים בלעו. וכל אחד רוצה לומר את השנקל שלו. משום שהיי, מה בעצם נעשה בלי השנקל הזה? כיצד יסתדר הציבור ללא התובנות שמאן דהוא אסף במהלך חייו והן כמובן דעות עצמאיות של אישיות מגובשת שאינה מושפעת מהמקום שבו גדל?

הנה משהו שאנחנו פחות שמים לב אליו בדיונים כאלה: הם אף פעם לא מגיעים להכרעה. כל תכליתם היא לחזק שמרנים בשמרנותם ופרוגרסיבים בפרוגרסיביותם, ועל הדרך לספק להם את הדופמין המענג שמשתחרר מעצם הטהרנות או שלילתה.

לא מזמן הפייסוש התחיל לטרגט אותי על אחד, חובב AI ושונא שמאלנים, שמרבה לשחרר סרטונים על כל מי שמעצבן אותו במדינה. מ"יהיר לפיד" דרך השופט יצחק עמית ועד לפטיש החזק ביותר שלו, גלי בהרב־מיארה. לאחד הזה יש מקביל בצד האחר, שגם הוא חובב AI ושונא ביביסטים, וגם הוא לא מפסיק לשגר סרטוני AI על מירי רגב וינון מגל, ויש לו גם אובססיה מיוחדת לשרה נתניהו. ושניהם מכלים את מיטב זמנם על התוכנה הזו, שאפשר לעשות איתה למפורסמים מה שרוצים ולדבר בשמם ולהגחיך אותם עד לרמת ההשפלה. אם אשאל כל אחד מהם למה הוא עושה זאת, כנראה יהיה לו מניפסט שלם שמסביר באופן אידיאולוגי את המעשים, אבל הדבר היחיד שהם לא ישאלו את עצמם זה מי אני. מי אני כשאני יושב ועורך ומפרסם את הסרטונים האלה? מי אני ומה זה עושה לי בנפש? וזאת השאלה החשובה שאנחנו תמיד שוכחים לשאול. מי אנחנו כשהדברים מתרחשים ומה הם מוציאים מאיתנו.

מי אני, הרב שבדרך כלל ממש לא צופה בטלוויזיה אבל בכל זאת דחוף לו להגיב ל"רותם סלע מדברת על הלבשה תחתונה". ומי אני, גבר נשוי שרואה את זה ופתאום מרגיש דחף עז לנהל דיונים על ייחוד ונאמנות. ומי אני, מנחה טלוויזיה בן שישים פלוס שמרגיש צורך לעדכן את רותם סלע במה שעובר לגבר בראש כשהוא רואה ילדה בבגד ים. ומי אני, כתבת בעיתון שמרגישה צורך להוכיח את כל משתתפי הקרבות האלה, ומהי ההנאה הסמויה שלי מפרסום טור כזה. אבל אלו השאלות החשובות באמת. משום שהדיונים הכי חשובים הם אלו שאנחנו חוששים לנהל עם עצמנו, אלו שמאפשרים לנו גישה לאזורי הצל שקיימים בנו, האזורים המודחקים שאנחנו מתאמצים להחביא.

קחו את החפרפרת, חיה בטבע שחופרת מחילות כדי להגיע למזון שלה. היא בונה רשת מורכבת של מנהרות שמשמשות גם כמקלט מטורפים, גם כבית קבוע וגם כדרך לשלוט בטמפרטורה סביבה. זו לא רק חפירה - זה אורח חיים שלם שבנוי סביב הצורך להגיע למשאבים חיוניים תוך הגנה על עצמה. יש בני אדם שפועלים באופן דומה עם הצרכים הכי עמוקים שלהם. למשל רב שמטיף בלהט על צניעות ומוסר מיני.ההטפה היא המחילה שלו - היא מאפשרת לו לחפור עמוק לתוך התכנים האסורים תחת מסווה של דאגה דתית. בדיוק כמו החפרפרת, הוא בונה מערכת מורכבת שמגינה עליו מהסביבה ומאפשרת לו לצרוך את התוכן המוקצה באופן לגיטימי.

המקום שבו אנחנו מזדעקים על משהו, מזועזעים ממשהו עד כדי גועל והסתייגות, הוא הרבה פעמים המקום שבו קיים בתוכנו צורך מודחק שלא מקבל הכרה. וטבעם של צרכים מודחקים שהם תמיד ישאפו לקבל את מבוקשם, אם לא מעל פני השטח אז מתחתיו, ובדרכים הכי ערמומיות שיש.

rachelm@makorrishon.co.il