ב־1898 התפוצצה הספינה האמריקאית "מיין" בנמל הוואנה שבקובה, ו־266 מלחים אמריקאים טבעו בים. אמריקה האשימה את הספרדים בפיצוץ. איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט שלח מיד לקובה את הצלם פרדריק רמינגטון, כדי שישלח לו תמונות מהמלחמה נגד ספרד. רמינגטון דיווח מקובה שאין שום מלחמה. הרסט שלח לו בתגובה מברק נזעם: "אתה תשלח את התמונות, ואני כבר אספק את המלחמה". וכך היה. אמריקה ניצחה במלחמה, ורק שנים לאחר מכן התברר שלא הספרדים הטביעו את ה"מיין", אלא תקלה בחדר המנועים.

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אבל בכל הנוגע לבירור האמת תמונות אף פעם לא היו שוות הרבה, והיום הן כבר לא שוות כלום. הפיד שלי בפייסבוק מוצף בתמונות ממשיות מאוד של חיילים פצועים ומתייפחים, החובקים את השישייה שנולדה להם אחרי שלושים שנות נישואים ומתחננים ללייקים. את הזיוף מגלות רק שגיאות ויזואליות קלות – יד עם שש אצבעות, כומתה בצבע ורוד, דרגות מצבא נפוליאון. כאשר תוכנות הבינה המלאכותית ישתפרו לא יהיו לנו אפילו רמזים ויזואליים כאלו. לא תהיה לנו אז ברירה אלא לסמוך על השכל, שאמור להדליק נורה אדומה: חייל פצוע לא יצלם את עצמו בוכה במדים במיטת בית חולים כדי לקבל לייקים. אי אפשר לקבל החלטות על סמך סרטונים ברשת. נראה שטוב עשו קברניטינו כשהחליטו להתערב למען הדרוזים בסוריה, אבל אפשר לקוות שהחליטו כך בגלל מידע מוצק ולא בגלל הסרטונים בווטסאפ.

תמיד ידענו שאי אפשר לסמוך על מראה עיניים. כשאנחנו מכניסים כפית לכוס תה ומתבוננים בה מהצד – היא נראית עקומה. אומרים שכבר הפילוסוף היווני פירון הביא לפני 2,500 שנה את הדוגמה הזו כהוכחה לכך שהעיניים מטעות. הרמב"ם שלנו הדגיש שאסור להאמין לנביא הקורא לעבוד עבודה זרה, אפילו אם הוא מחולל אותות ומופתים פלאיים. בהקדמתו למשנה נימק זאת הרמב"ם בניסוח נהדר: "כי עדות השכל המכזיב טענתו חזקה מעדות העין הרואה מופתו". הראש אמין יותר ממה שאומרות העיניים.

אנחנו מכירים כל מיני סוגים של אשליות אופטיות. המומחים מראים לנו כמה קל להטעות אותנו בנוגע לשאלה איזה קו יותר ארוך או איזו משבצת יותר כהה. אבל האמת היא שאלו רק הגליצ'ים, ההחלקות הקטנות, שמגלות לנו אמת גדולה יותר: כל הראייה שלנו היא אשליה אופטית. היקום בכלל לא דומה לאופן שבו אנחנו רואים אותו. אם נסתכל בכף היד שלנו, נראה משטח רציף ומוצק. אך אם נלמד פיזיקה נגלה שהיד – כמו כל חומר אחר – בנויה מריק המנוקד בחלקיקים זעירים. אחרי שלומדים את זה קשה להבין למה כשאנחנו מוחאים כפיים לא עוברת יד ימין בתוך יד שמאל: הרי שתיהן מורכבות בעיקר מריק. אם תשאלו חבר פיזיקאי את השאלה הזו התשובה תדהים אתכם. אין לה שום קשר לְמה שנדמה לנו שאנחנו רואים. ועוד לא אמרנו מילה על צבעים.

למרות זאת התמסרנו יותר ויותר למה שאפשר לראות בעין. תמיד אסור היה להאמין לעיניים, תמיד ידענו שתמונות עלולות להיות מסולפות או אפילו מרוטשות, שסרטים דוקומנטריים מספרים סיפור ולא מציגים אמת. ובכל זאת, נטינו להאמין להם. אולי עידן הדיפ־פייק, הזיופים העמוקים, יפתח בהקשר הזה תקופה חדשה. עוד מעט כל ילד יוכל להפיק סרטונים שמראים את היועצת המשפטית מוציאה לשון לשר המשפטים, ולא תהיה שום דרך להבדיל בינם ובין המציאות מלבד עיונה הביקורתי של התבונה. בעידן הזה כבר לא יוכלו תמונות וסרטים להיות הוכחה משפטית מוחצת: אולי נחזור לתקופה שבה דרשה התורה שני עדים אנושיים, כך שלפחות נוכל להשוות בין נקודות המבט שלהם.

לכל אלו יש גם השלכה רוחנית אפשרית. ההישגים העצומים של מדעי הטבע עודדו אותנו להתמסר לדברים שאפשר למדוד, למשש ולצְפּות. ייתכן שהנטייה הזו הייתה קשורה בעקיפין לדלדול האמונה הדתית במאות הקודמות. לפילוסופים האתאיסטים היו נימוקים אחרים, אך האינטואיציה של האדם ברחוב אמרה שאם אי אפשר לראות את א־לוהים, נקרא לו בלגלוג "חבר דמיוני". הטכנולוגיה מלמדת אותנו היום כמה קל להשלות דווקא את העין בנוגע לחברים דמיוניים. ובהקשר הזה ראוי לצטט את ההיגד היחיד שאני מחבב מהספר "הנסיך הקטן": הדברים החשובים באמת סמויים מן העין.

motzash.navon@gmail.com