שבועיים מתחילת החופש הגדול לקחתי את המתבגר לשיחת מוסר על כוס קפה (בשבילי) ושוקו (בשבילו) ליד שני קרואסונים בגודל XL (שניהם בשבילו; הוא מתבגר, המתבגר), וחזרתי באוזניו על הדברים שהיה אומר בכל שנה ראש הישיבה התיכונית. בימים ההם, נתתי לו קצת רקע, בכל שנה כבש את ליבנו מבצע אחר. חלצנו פקקים של קוקה קולה כדי למצוא בהם את אותיות "טיול" ולזכות בטיסה של שבועיים לארצות הברית. ליקטנו מקלות מלוכלכים מארטיקים של שטראוס. קילפנו עטיפות של חפיסות שוקולד וונקה בתקווה למצוא בתוכן כרטיס מוזהב (בסיפורים על העבר אני מקפיד רק חלקית על הדיוק העובדתי).

אבל דבר לא הצית את דמיוננו כמו המבצע שבו תמורת מכסים של מעדן החלב "באדי" יכולנו להיכנס להגרלה שהפרס הגדול בה הוא להתרוצץ במשך ארבע דקות עם עגלת קניות בחנות צעצועים ובתום ארבע הדקות לקבל את כל המשחקים שהצלחנו לגרוף לעגלה. היינו מדמיינים ימים שלמים איך אנחנו מסתערים על מדפי הלגו, גורפים בשתי ידיים ערמות של משחקי מחשב (הם נמכרו אז כחפץ פיזי), ומעמיסים מלמעלה ערכת כדורגל שולחני.

שוו בנפשכם ילד כזה ששמו עלה בהגרלה, היה אומר ראש הישיבה. דמיינו אותו מגיע עם כל בני המשפחה אל החנות. לפני שהוא עובר בשער הם נותנים לו עצות אחרונות, מאיפה להתחיל ואיך להגיע לצעצועים היקרים. ואז בעל החנות מפעיל את שעון העצר ושורק במשרוקית. הילד רץ עם עגלת הקניות אל הארון הראשון שהוא רואה, ושולף מן המדף קונסולה של טטריס. הוא קורע את האריזה, ומתחיל לשחק. עובר שלב אחרי שלב, ויוצא מהחנות מבסוט: "תראו, קיבלתי טטריס!" דמיינו, היה ממשיך ראש הישיבה, את המבט על פני האחים שלו. "שוטה שבעולם, לא יכולת לחכות עם המשחק לבית?" ארבע שנים יש לכם בישיבה, ראש הישיבה היה מרים קצת את הקול, והקול שלי 20 שנה אחר כך התרומם איתו, ארבע שנים למלא את העגלות שלכם. אל תבזבזו אותן על טטריס.

טוב, המתבגר החציף כנגדי (גם אני הייתי ילד קצת חוצפן), איך זה קשור אליי? אני לא מבזבז זמן. כל היום אני עובד. אתה יודע כמה כסף כבר הרווחתי מתחילת החופש?

הו, אמרתי, זה כבר קשור לסיפור שראש הישיבה היה ממשיך ומספר בשם החפץ חיים, על אדם שהספינה שלו טבעה ומצא את עצמו על אי בודד. האדם עולה ליבשה, ומגלה שעל החוף פזורים אינספור יהלומים. הוא ממלא את הכיסים עד אפס מקום, עד שהוא מגיע ליישוב קטן בלב האי. הוא נכנס למכולת ולוקח לחם וגבינה, ניגש איתם אל הקופה, נותן יהלום קטן לקופאי ואומר לו בנדיבות "את העודף שמור לעצמך". אבל הקופאי לא יודע אם לצחוק או לכעוס. "מה פתאום אתה נותן לי יהלום? אין לזה שום ערך! כאן משלמים רק בצדפים". מתברר שבאי הזה הצדפים נדירים ומשמשים מטבע עובר לסוחר. האדם הולך לים, משוטט על החוף ומחפש עד שהוא מוצא צדף, וקונה בו ארוחת ערב. לאט־לאט הוא מתרגל למצבו החדש, מלקט צדפים בכל בוקר לפרנסתו, ועם השנים הוא הופך לאדם אמיד. עד שיום אחד מגיעה לאי ספינת חילוץ, והוא עולה עליה בשמחה, מתעכב רק כדי לאסוף את רכושו: מצבור נאה של צדפים שחסך לעצמו בקנאות. רק כשהוא מגיע לביתו, מספר את כל המעשה ומראה למשפחתו את האוצר, הם גוערים בו (כאן ראש הישיבה היה צוחק): "טיפש, פה אין שום ערך לצדפים. את כל היהלומים השארת מאחור".

תורה ומעשים טובים, מסיים החפץ חיים, מפוזרים בעולם הזה על הרצפה. ואנחנו מקדישים את חיינו לאיסוף צדפים נוצצים כמו כסף וכוח וכבוד. בעולם הבא - שוב הרמתי את הקול ושתי נערות שלמדו בשולחן סמוך מתוך גמרא גדולה שלחו בנו מבט - אין לך מושג כמה יצחקו עלינו.

כוחות אדירים בעולם מעוותים לנו את המבט, הסברתי את הפואנטה למקרה שהוא החמיץ, ולכן אדם צריך שמישהו שאוהב אותו ומביט בו מבחוץ יראה לו את הדרך לחיים שהוא באמת רוצה לחיות. אני למשל חושב, אמר המתבגר, שמה שאתה באמת רוצה זה להיות ראש ישיבה תיכונית. לך על זה, אתה סתם מתבזבז שם במוצש.