כשהעזתי להציע את הרעיון לקיום האירוע יוצא הדופן הזה בעמותת "משפחה אחת", ידעתי שאני צועדת בשדה מוקשים רגשי. שיווקתי אותו לקהל היעד בדמות ריטריט מפנק על חוף הים, עם סדנאות שוות ואפילו שיט קיאקים. אבל לכל מי שקיבלה את הפרסום היה ברור מהרגע הראשון שזה רעיון שצריך רגע לעכל אותו: בילוי משותף של אלמנות, עם האימהות השכולות של בני זוגן שאינם.

יום כיף משותף לכלה וחמות הוא גם ככה עניין בעל פוטנציאל טעון, שאולי אפילו נועד מראש לכישלון, גם כשאין אובדן עצוב ברקע. ובטח כשהנושא העיקרי שהוגדר למפגש הוא "תקשורת מקרבת".

כולם יודעים וכולן יודעות עד כמה מערכת יחסים בין חמות לכלה היא מורכבת ומלאה פערים מאתגרים לגישור. כאן מדובר במפגש בין השתיים הללו, כשהן ניצבות שתיהן ברגעי השבר הכי גדולים של החיים. שני צדדים של אותו הכאב, שתי נשים שאיבדו את אותו אדם בדיוק, אבל כל אחת מהן איבדה אותו באופן אחר.

בשלב ההרשמה קיבלתי בתגובה לא מעט אימוג'ים מרימים גבה. את ההבעה הזאת יכולתי לפרש בתור תהייה על קנקני וניסיון לוודא שלא ירדתי מהפסים לגמרי בכך שארגנתי להן יום שלם ואינטנסיבי לצד חמתן (או כלתן, תלוי מי שלחה את הגבה המורמת).

והבנתי אותן. אחרי הכול, גם אני סיפרתי על מערכת היחסים הבלתי מובנת מאליה ביני ובין חמותי. ביני ובין משפחתו הגרעינית של רזיאל. דרושה עבודה בקשרים הללו, והם מאוד משמעותיים בחיי, אך גם מלאי טריגרים ולפעמים מציבים אתגרים לא פשוטים.

מה קרה למפלצת

הייתי בטוחה שאת הריטריט עצמו נפתח בשתיקה ובמבוכה. הייתי בטוחה שחלק ניכר מהמשתתפות יגיעו, אולי כי לא נעים להן, אולי סתם כדי לנצל את ההזדמנות לסדנת קרמיקה או לבילוי על חוף הים - ושהן מתכננות להתחמק מכל שיחה או פתיחת לב.

ובאמת, כשחושבים על זה מבחוץ, יש כאן חשיפה לא קלה. איך ניגשים בכלל לקשר הזה. איך אחרי שהנורא מכול קרה ויקירן נפל ואיננו, יניחו כל אחת את ליבה, את רגשותיה, אולי את משקעיה וקשייה בפני בת זוגה לבילוי. זו שמולה הכול רגיש, ועד כה התקשורת איתה עסקה בעיקר בנושאים מסיחי דעת, כמו הילדים, הנצחה, חגים. הכול חוץ ממה שלא מדברים עליו. חוץ מליבת הקשר, ליבת הרגש הטמון בעומק.

אבל התבדיתי. כמעט מיד, מהרגע הראשון, כל אחת חשפה את הרגש בפני חברתה, שיתפה במהותו ולא חסכה במילים ובדמעות שיתארו באופן הכי מילולי ומזוקק את הכאב הרב ואת העוצמה הגדולה שטמונים בקשר ביניהן.

היו שם המון פרגון, המון מילים טובות, המון דגש על הכבוד וההערכה שיש לכל אחת על ההתמודדות של האחרת.

במהלך הריטריט דיברנו, יצרנו, בכינו, כתבנו מילים שלא נאמרו ומילים שדווקא כן.

ישבנו שם זו לצד זו בנחת, בלי הסחות, כמעט בלי אפשרות לברוח.

לא מעט החזקות ידיים היו שם, לא מעט ליטופים, הישענויות הדדיות, ותחושה שלא כלה וחמות יושבות פה, אלא אם ובת.

הן שיתפו כל אחת בדרכה וכאבה על אהובן, על הבן שאיננו או על האהוב שהלך.

הן שיתפו ברגעים הקשים שבהם הכול קרה. בתהומות העמוקים של השכול שהן צללו אליהם ביגונן.

וסיפרו על האור, האור שמצאו זו בזו.

אני יודעת, זה נשמע מוזר.

התרגלנו להאמין שהקשר בין כלה לחמות טומן בחובו מפלצות. ובהחלט, יש גם מפלצות.

אבל ברגע שהלב נפתח, ברגע שהמפלצת שבחדר הייתה נוכחת על השולחן, היא פתאום לא הייתה חשובה. פתאום יכולנו לראות כמה קטנה היא, כמה שברירית ולא משמעותית היא יכולה להיות, אם רק נפנה לידה מקום גם להערכה הגדולה, להזדקקות ולהישענות שכל אחת יכולה או בוחרת למצוא בנוסף למפלצת.

הן יהיו בסדר

ברור לי שמי שבחרה להגיע ליום הזה רצתה מלכתחילה להדק קשר שכבר הייתה בו מידת מה של הערכה והכרת הטוב. גם ברור לי שיש לא מעט נשים שמפגש כזה הוא אזור אסור ועמוס מדי רגשית מבחינתן. כשניגשתי לסוגיה חשבתי שאולי קצת הגזמתי, ושאולי עוד מוקדם.

אבל אני בהשתוממות גדולה מהיום הזה. מהנשים העוצמתיות שהגיעו ונתנו כוח זו לזו. נתנו כוח מעצם היותן קרובות כל כך או מוכנות כל כך לקרבה הזו.

לא פעם אמרתי פה על חברותיי האלמנות, אלמנות המלחמה - לא פעם הדגשתי - שבין כל הסדקים המדממים שליבן מכיל, הן יהיו בסדר. שאני ערבה לכך שבתוך הכאב, החושך הנורא והעוצמות המטלטלות של השכול, יש נפשות שזוקפות קומה. מלאות אור ומעוררות השראה, ושבדרך ההתמודדות שלהן הן ירימו את הקומה והאור האלו בעם כולו ויחזירו את התקווה.

אני כל כך מחכה כבר למפגש הבא, ולו רק כדי לזכות להסתופף שוב בצילן של הנשים הגדולות הללו.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il