המשבר הקואליציוני החריף בין רה"מ בנימין נתניהו לחרדים הוריד אל מתחת למכ"ם את החדשות המשפטיות החמות של אותו היום: פסק דין שניתן פה אחד בבג"ץ, וחייב את הרבנות הראשית לאפשר לנשים לגשת למבחני ההלכה שהיא עורכת למעוניינים בהסמכה לרבנות.
עוד כתבות בנושא
שש הנשים העותרות, תלמידות חכמים שתורתן אומנותן, יחד עם שלוש עמותות, לא ביקשו מהרבנות הראשית לסמוך נשים לכהן כרב. הן רק דרשו שיינתן להן להיבחן ולזכות בהטבות הכלכליות והמנהליות הנגזרות מכך. מי שעובר בהצלחה אפילו חלק מבחינות ההלכה שעורכת הרבנות רשאי לגשת למכרזים ממשלתיים מסוימים, ואף עשוי לזכות לדירוג שכר מקביל לבעל תואר אקדמי. ממילא, טענו העותרות, הבחינות הן שירות ציבורי שאינו מכוון רק להסמכת רבנים, ולכן יש לאפשר לנשים להיבחן בהן.
הטענה פשוטה עד כדי כך שהיה ברור לכל מי שעיניו בראשו שסיכויי העתירה להתקבל מצוינים. הסיכויים גברו במיוחד לנוכח רפורמת ההכרה בהשכלה תורנית במכרזי הרשויות המקומיות, שהוביל שר הפנים דאז אריה דרעי בשנת 2016, כשנתיים וחצי לפני הגשת העתירה. אותה רפורמה פתחה את דלת הכניסה למכרזים רבים בשלטון המקומי בפני כל מי שמחזיק בהשכלה תורנית גבוהה, בין שהוא זכאי לתעודת סמיכה לרבנות ("יורה יורה"), ובין שלמד במשך שש שנים מעל גיל 18 בישיבה גדולה או בכולל ועבר בהצלחה שלושה ממבחני ההלכה של הרבנות הראשית. ההכרזה על הרפורמה העלתה במלוא עוזה את השאלה: מדוע ייגרע חלקן של הנשים? מדוע ייחסם בפניהן מסלול ההתפתחות הלימודי־תורני הזה, שאינו מוביל דווקא להסמכה מעשית לרבנות?
הכי מעניין
אריה דרעי. | צילום: אריה לייב אברמס, פלאש 90
והנה, אף שזוהי עתירה שקשה למצוא נימוק משפטי לדחייתה, חלפו יותר משש שנים מהגשתה ועד פסק הדין. שלושה מששת השופטים שטיפלו בתיק במשך השנים כבר הספיקו לפרוש לגמלאות. לבית המשפט לא אצה הדרך. איש מהשופטים לא שש להתעמת עם הרבנות הראשית, שהבהירה שלא תסכים שנשים ייבחנו בבחינותיה.
את חששם של ראשי הרבנות אפשר להבין: כל מי שעיניו בראשו מבין היטב שהצהרת העותרות שלא ידרשו הסמכה לרבנות היא חסרת ערך. זהו רק עניין של זמן עד שאישה תעבור את כל הבחינות בהצלחה ותעתור בדרישה לקבל תעודת "יורה יורה". עתירה כזו תכניס את הרבנות הראשית למצר, ותביא להתנגשות חזיתית עם עמדתה העקבית שההלכה אינה מכירה בסמיכת נשים לרבנות.
בפרקליטות המדינה, במשרד לשירותי הדת וברבנות הראשית תהו איך לחמוק מפסק דין בעייתי, וכך עלה מהר מאוד רעיון לא כל כך מקורי: אם העותרות מצהירות שאינן מעוניינות בסמיכה לרבנות, והנימוק לדרישתן להיבחן מבוסס בעיקרו על ההטבות הכלכליות הגלומות בכך - מדוע ייערכו הבחינות שלהן דווקא על ידי הרבנות הראשית? אולי כדאי ליצור מסלול בחינות שבוגריו ובוגרותיו יוכלו לגשת למכרזים ולקבל הטבות שכר מבלי שיוכלו לקבל סמיכה לרבנות?
העותרות הבהירו שהרעיון איננו מקובל עליהן, ובכל זאת בתחילה נראה שהשופטים מעוניינים בפשרה כזו. התנהלותם יצרה את הרושם שהם נכונים להמתין לכינונו של מסלול בחינה חלופי שיעניק לנשים זכויות כלכליות שוות וימנע את ההתנגשות החזיתית עם הרבנות.
אלא שרעיונות לחוד ומעשים לחוד. מהלך זריז ונחרץ להקמת מערכת בחינות מקבילה לא קרם עור וגידים, ומה שהתרחש בפועל הוא שרשרת של ניסיונות מביכים שאף אחד מהם לא הבשיל. תחילה נעשה ניסיון לפנות לנציבות שירות המדינה, כדי שתיקח על עצמה את הקמת המערך. לאחר שהתברר שהפתרון אינו מעשי, נעשו גישושים במשרד החינוך, המחזיק בידע וניסיון בהפעלת מערכי בחינות, ומפקח על כלל המוסדות התורניים במדינה. גם שם לא ששו להירתם למשימה. בממשלת החילופים בראשות נתניהו ובני גנץ בא לעולם משרד ממשלתי חדש, ההשכלה הגבוהה והמשלימה - ומאחר שלימודי הלכה גבוהים הם סוג של השכלה גבוהה פנו גם אליו.
השר זאב אלקין דווקא הביע נכונות לקחת את הנושא תחת אחריותו. אלא שממשלת החילופים נפלה, המשרד נפח את נשמתו ומאמציו נמוגו. הניסיון הבא להקים את המערך התמקד במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, המפעיל מערכת ענפה של בחינות הסמכה מקצועיות - אך גם הוא הסתיים בלא כלום.
לרגע אחד בשש השנים הללו היה נדמה שמשהו חדש בכל זאת מתחיל. בממשלת בנט־לפיד החליט השר לשירותי הדת מתן כהנא לקחת אחריות על הנושא, והחל לפעול באופן מעשי להקמת מערך הבחינות. בלי להמתין להשלמת התהליכים הוא עשה מעשה: משרדו קיים בחינת הלכה מקבילה ראשונה, שניגשו אליה 17 נשים. מי שסיימו אותה בהצלחה אף קיבלו תעודה המעידה על כך.
זמן מה אחר כך נפלה הממשלה, והנשים נותרו כשבידיהן תעודה יפה שאינה שווה דבר, משום שהשר החדש במשרד לשירותי הדת, מיכאל מלכיאלי, החליט לגלגל את תפוח האדמה הלוהט בחזרה למשרד העבודה. וכך, בחלוף כשש שנים מאז הגשת העתירה, כל מה שהצליחה המדינה להציג בתשובתה הסופית לעתירה בחודש ינואר היה מתווה אפוי למחצה להקמת מערך בחינות במשרד העבודה.
לנוכח מעשיית החד־גדיא הקישונית הזו, לא קשה להבין מדוע בחרו השופטים לדחות על הסף את המתווה שהוצג להם. היטיב לבטא את התסכול השופט נעם סולברג בשפתו המדודה ובלשון ההמעטה המאפיינת אותו: "הרושם הכולל המתקבל מהתנהלות זו, בכל הנוגע ליחס כלפי העותרות... קשה ביותר, אף משפיל. לא כך ראוי כי רשויות המדינה תנהגנה".
התקשורת החרדית פתחה מיד במתקפה חריפה נגד הפסיקה. "הרשות השופטת נגד התורה", קראה בבוקר יום שלישי הכותרת השנייה בחשיבותה בשער היומון החרדי־ליטאי יתד נאמן. אך גם בחלוף כמה ימים לא שמענו ולו מילה אחת של חשבון נפש מצד הפוליטיקאים שהיו יכולים לעשות הרבה יותר כדי למנוע את ההתנגשות, והעדיפו לשבת בחיבוק ידיים. שוב מתברר שקל לתקוף ולהשמיץ יותר מאשר לפעול ולקדם מדיניות שתמנע מראש התערבות של מערכת המשפט בסוגיות נפיצות ורגישות.