הגעתי באיחור. החבר'ה כבר הרימו להם מתחם מסודר עם מחצלות ומתחו קנטה בין האוהלים, יצרו לעצמם פינת צל אינטימית באזור שנראה כמו קיבוץ זמני של נשמות משוטטות, אבל החום עדיין דחק פנימה כמו אורח לא רצוי.

אינני למודת פסטיבלים. זו הייתה הפעם הראשונה שזרמתי על אירוע כזה, ועוד עם לינה. "אני מרגישה מוזר", אמרתי בשלב מסוים לנוכחים, "כאילו לא שייכת", וחן, בחורה מתוקה שהייתה שם אמרה לי "כשאת מגיעה למקום, קודם כול תתקלחי. זה לא רק להתרענן, זה גם לשטוף את הזרות. את תראי שאחר כך תרגישי אחרת".

במקלחות לא היו אפילו מים חמים, רק זרמים פושרים שהתיזו על הגוף בעצלתיים. אבל חן צדקה. הזרות נשטפה והמקום פתאום התחיל לחבק אותי בחזרה. כשירד הערב התפתח ג'אם סשן בין האוהלים וכולנו התקבצנו לחגוג את החיים ואת החופש.

במזנון עמד בחור עם עגילים עבים שמרחיבים את התנוך ומכר אוכל בינוני ללקוחות שבויים. היה כל כך חם, אלליי, וכל כך השתוקקתי לקרר את המים שלי. ניגשתי ושאלתי אם אפשר לקבל קצת קרח מהמקרר. "חמישה שקלים", ענה הבחור עם האוזניים. נעצתי בו מבט תמוה, ועוד לפני שהספקתי לומר משהו הוא המשיך לשרת לקוחה שבויה אחרת. לידו עמדה בחורה עם תלתלים מעוררי קנאה, מהסוג שמסתדרים לבד במופרעותם המאורגנת. היא סימנה לי באצבעה לבוא הצידה, שלפה מהמקרר כוס קרח ואמרה: "קחי, הזוי לגבות על זה כסף". התיישבתי עם הכוס ועם החבר'ה בפינת הזולה כשלפתע ניגש אלינו זוג מתוק עם תינוקת רכה. זיהינו אותם מאחת הסדנאות וביקשנו להחזיק את התינוקת. היא הייתה יצור עדין במיוחד, עם אצבעות דקיקות וירכיים מלאות וטריות של תינוקות יונקים. הגשתי לה את הכוס שלי, שכבר הייתה ריקה ונותרו בה רק קוביות אחרונות של קרח שנמס לתוך מימיו. היא השתהתה רגע ואז שלחה את ידה בעדינות לתוך הכוס. במשך דקות ארוכות שיחקה עם הקרח, בחנה ומיששה את מגע המים הקרים על כפות הידיים. אולי זו הייתה הפעם הראשונה שהיא פגשה בקרח.

בערב המסיבה החלה. צעירים רקדו את גופם לתוך החלל בתנועות פראיות וחופשיות, אבל העיניים שלי היו נתונות לזוג שישב בצד על הדשא. גבר חילוני למראה עם חולצת שאנטי ומכנסיים קצרים, נדמה לי שהיה לו גם קעקוע או שניים, ואת גבו מחבקת אישה בכיסוי ראש מהודק וחולצה מכופתרת עד אחרון הכפתורים. הוא נראה כמו מורה ליוגה מפרדס־חנה, היא נראית כמו חסידת תולדות אהרון. והם מחובקים באהבה כל כך גדולה. לא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם. בסוף הרגליים משכו אותי לשם ואזרתי אומץ לשאול: "אתם זוג? אתם באמת זוג?"

"כן, אנחנו זוג", ענה הגבר, "היא חזרה בתשובה והמשכנו להיות יחד". שאלתי את האישה איך מסתדר לה לבוא איתו ככה למסיבות כאלה. "יש פה אור גדול במקום הזה", ענתה, "וחיבור בין נשמות. אין לי שום קונפליקט בלהיות כאן".

כשאנחנו מסתכלים על העולם סביבנו בהתבוננות, בסקרנות, באי־שיפוטיות - אנחנו יכולים לגלות שיש לנו מה ללמוד מכל אחד. מחן, שמבינה דבר או שניים על השתלבות במרחב, על כך שלפעמים הגוף צריך לעבור טקס קטן כדי להרגיש בבית. מהבחורה עם התלתלים המופרעים, שהראתה לי שתמיד יש לנו בחירה איזה בני אדם להיות ברגע נתון. ואנשים כמוה, שמזהים סחטנות ומחליטים לא להיות שותפים לה הם אנשים עם לב גדול. ויש מה ללמוד אפילו מתינוקת בת ארבעה חודשים, שדוחפת את היד בעדינות לתוך כוס מים ומבסוטה מעצמה. שיודעת להיות נוכחת ברגע ולמצות אותו עד תום. שמסוגלת להשתהות בתוך החוויות שלה בזמן שאני קופצת מסדנה לסדנה. ומהזוג המתוק הזה, הזוג שמנצח את כל הפערים, שמוכיח שאהבה אמיתית יכולה לשרוד כל מהפכה, כל שינוי כיוון, כל פניית פרסה בחיים.

יש לנו מה ללמוד מכל אחד. אפילו מנמלה שחורצת את דרכה ולא מכירה ייאוש. אפילו מפרפר שנולד מתוך הגולם ומראה לנו שלפעמים צריך להסכים להיעלם לגמרי כדי להיוולד מחדש. אפילו מעץ אבוקדו שמתקמר בפני השמש כדי לספוג קרן אור אחרונה. כל מיני חוכמות מסתובבות בעולם - רק צריך לדעת להקשיב להן. להיות תלמידים נצחיים בכיתה הגדולה הזאת ללא קירות, שהחיים מזמינים אותנו אליה בכל יום מחדש.

rachelm@makorrishon.co.il