יום אחד כותב אליי תותחן במילואים, סמפי"ק: ״הרב אברהם היקר, אני צריך עזרה. לא ברור לי מה בדיוק. אולי פסק הלכה, אולי דעת תורה, אולי סתם מילת עידוד ממישהו שיודע מה זה תותחנים. אני רק יודע שאני שבור לגמרי. הגדוד שלי הוקפץ עכשיו לגבול עם סוריה. כמעט מהיום למחר. ואני מתכוון לבקש פטור. זו פעם ראשונה שלא אצטרף לצוות ולסוללה שלי. יש לי את כל התירוצים שבעולם לא להגיע. אשתי בחודש שמיני עם ילדים קטנים, ויש לי פטור רשמי מפסיכיאטר בגלל אירוע מהסבב הקודם (אנשים לא מבינים שגם תותחנים נשרטים במלחמה אבל אני יודע שאתה מבין). כך שאני יודע שההחלטה שלי מוצדקת. שאין לי שום ברירה. אבל הלב כואב. כואב כל כך. כאב בלתי נסבל של השתמטות. אני מרגיש משתמט. אני מרגיש את העול שעל הנשים והילדים של החברים שלי. הפסיכיאטר אמר לי לא לחשוב על זה. אבל הוא לא יודע מה זה צוות ומה זה סוללה ומה זה חברים שתלויים בך והמשפחות שלהם קורסות. אז אני לא יודע מה אני צריך אבל אני צריך את זה ממך. תודה. וסליחה״.

הלב שלי נמס עם כל מילה שלו. לא ידעתי מה לומר. אז פשוט סיפרתי לו על מארק. אם היה דבר אחד יציב בסיטואציה המעורערת של המילואים היה זה מארק. גם כשהתעוררת להחליף אותו במשמרת בשלוש בלילה היית רואה אותו יושב מול המחשב ומקליד בקצב אחיד שורות קוד בפרויקט הגמר שלו לתואר השני. כשלא היה עובד, או מתאמן ברצועות ה־TRX שקשר בפתח הנגמ"ש, לימד אותנו משחקי קלפים בני 22 סיבובים שאת תוצאותיהם רשם בקפדנות במחברת.

"אתה מוותר לעצמך", היה אומר לי כשהייתי פורש מן האימון או מתקשה לעמוד בקצב המשחק. ולא היה עלבון גדול בעיני מארק, מלוותר לעצמך. כשתיקן שוב ושוב את אותו מחשב טקטי שהושבת בשל החום לא היית שומע אותו לעולם צועק או מקלל; וגם כשלחצו עליו בקשר שלושה גדודים שונים הוא היה שומר על אותו טון דיבור רגוע ושקט, בפנים חתומות ובמבטא רוסי קל. אין טעם להסתיר את העובדה הזו. ככה זה בצה"ל: אם אתם רוצים קריאה בתורה בשבת תדאגו שיהיה לכם תימני בפלוגה; ואם אתם רוצים שהקשר יתפקד תדאגו שיפעיל אותו יוצא ברית המועצות. ומארק היה המודל המושלם של יוצא ברית המועצות. חזק, יסודי, אמין, וגאה להצהיר בכל הזדמנות שהוא לא מאמין ברגשות.

לכן שום דבר לא יכול היה להפתיע אותנו כמו ההודעה שמארק שלח לפני הסבב האחרון בעזה: "טוב חברים, אין לי דרך קלה להגיד את זה, אבל לצערי אני עוזב". אחרי המשפט הזה הגיעה הודעה ארוכה, שבה שיתף במפגשים שהיו לו עם הפסיכולוג, שלאט־לאט גרמו לו לקבל את העובדה שמשהו קרה לו בשירות המילואים. ואף ש"עמוק בלב הרוסי שלי אני עדיין לא מאמין לחרטוטים האלה", אין לו ברירה אלא להיפרד.

"אין מישהו שמתבייש בזה יותר ממני", סיים מארק, "לקח לי כמה ימים רק כדי לכתוב את המילים האלו. אני מרגיש שאני נוטש אותכם במצב שאתם הכי צריכים אותי. ואני מקווה שיום אחד אצליח להיות שלם עם ההחלטה הזאת".

החלק החשוב של הסיפור, כתבתי לתותחן, הוא לא ההודעה של מארק. אלא ההודעות שנשלחו בתוך דקות ספורות בקבוצה של המפי"ק, ואלו שחלפו בינינו. אם קודם לכן היינו מלאים הערכה למארק, עכשיו הערצנו אותו. גילוי הלב שלו פתח גם משהו בלב שלנו, שהיה קפוץ כמעט מאז תחילת המלחמה. ראינו בכאב שלו את הכאב שלנו, כשהוא מועצם בכמה מונים מתוקף הנסיבות או הגורל. שמחנו שהוא נענה לקול שקורא לו לעצור. רצינו בשבילו רק טוב. ובעיקר, היה לנו בו אמון. ידענו, אחרי כל כך הרבה ימים של לחימה, שאם הייתה ברירה הוא לא היה עוזב אותנו.

אני בטוח שכך ירגישו גם החברים שלך בצוות, סיימתי את דבריי, ואם לסוללה שלך חסר סמפי"ק, תשלח אותם אליי.