בט״ו בתמוז, ליל ירח מלא, נהייתי בן 33. מזל טוב ותודה לכל המברכים. כשהייתי קטן לא הבנתי את התסביכים של המבוגרים עם הגיל שלהם, לא הבנתי את דוק העצב שהסתתר בין קמטי העיניים שלהם בעיצומן של מסיבות יום ההולדת. חשבתי לתומי שיום הולדת הוא חגיגה והרי אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי עוגה, ומתנות זה תמיד כיף, והופ הופ טרללה לגדול בעוד שנה זה הדבר הכי שווה, וככה צהלתי ושמחתי בימי ההולדת שלי עד שלפני שלוש שנים נפל עליי לפתע גיל שלושים.

בום. מאז שהחלפתי קידומת ונהייתי בן שלושים התחלתי להרגיש במעט את הכבדות שיש בסיפור הזה של השנים החולפות. ביום הולדת 31 מצאתי את עצמי עושה בשקט חשבונות כאלה של ספירת מלאי. של הספקים, של סיפוק ובעיקר של המון ספקות. כששיתפתי את הקרובים אליי בתחושות האלה רובם הרגיעו אותי. חלקם אמרו לי מה קרה לך, אתה ילד, חכה לגיל ארבעים, שם קורה המשבר האמיתי. חלקם אמרו לו שבגיל שלושים רק מתחילים החיים ולראיה, שיר מפורש של אהוד בנאי ״הילד בן שלושים״ ואם לא די בכך, אהוד עצמו פרץ לתודעה הציבורית בגיל 35! ובכלל, בתל־אביב גבר בן שלושים הוא זאטוט. אבל עם תחושות אי אפשר להתווכח ואני, יש לי אישיו עם הגיל.

השנה, כשהבנתי שחלפו כבר עשרים שנה מאז הבר מצווה שלי הוכיתי בתדהמה. עשרים שנה! לא הצלחתי לקלוט את מרחק הזמן מהאירוע ההוא. הייתי צריך להתבודד ולנסות להתאושש מעצם העובדה. אבל עזבו עכשיו תסביכים. באמת שלא באתי להוריד או להכביד בטור הזה ובאופן כללי אני חושב שאין טעם להוסיף כבדות על המציאות הכבדה גם ככה. אז במקום לשקוע במחשבות על הימים שלא ישובו, החלטתי לצאת למסע קצר של זיכרונות משנת הבר מצווה שלי. גם כי באופי אני טיפוס נוסטלגי וגם מתוך איזה ניסיון להסיח את הדעת מהמספרים באמצעות סיפורים. זה לרוב עובד, הדבר הזה.

גם אז, בשנה שקדמה לאירוע הבר מצווה עצמו אני ממש זוכר את עצמי מנסה להאיץ את הזמן. להגיע כבר לרגע. התחלתי להניח תפילין חצי שנה לפני הבר מצווה. אבא שלי לימד אותי איך מגלגלים ואיך מיישרים ואיך קושרים. הלכתי עם סבא וסבתא שלי לבחור נרתיק לטלית ולתפילין. אני זוכר את היהודי הקשיש בכוך ההוא במאה שערים רוקם את האותיות של השם שלי בחוטי זהב. הבאתי לחלק לחברים ביום הנחת התפילין בכיתה סוכריות גומי כאלה בטעם קולה, ואני זוכר שהלכתי לבחור חליפה ועניבה ומגבעת עם אמא שלי. איך התרגשתי לחבוש את המגבעת בפעם הראשונה, אין לתאר. התפילין הן הסממן היהודי והדתי, התפילין מחברות אותך לשרשרת הדורות, אבל המגבעת היא הסממן הזהותי. המגבעת מחברת אותך לחברים, לעולם הישיבות, למגזר. לא חשבתי שיום אחד איפרד ממנה, ואכן יום אחד נפרדתי ממנה ולמען האמת אני לא ממש מתגעגע. ביום הבר מצווה הלכנו להתפלל שחרית בבית הכנסת של הרב עובדיה ועליתי שם לתורה, ואחר כך מרן בירך אותי והוציא ממני התחייבות ללמוד תורה ביום ובלילה פלוס שתי סטירות של חיבה על לחי ימין ולחי שמאל. משם המשכנו לכותל והתפללנו ובחזור עצרנו טרמפ ליהודי קשיש שעמד בצד הדרך, וכשהוא עלה למכונית והבין שיש לי בר מצווה הוא הפשיל את השרוול שלו, ועל זרועו הכחושה היה מקועקע מספר ממחנה ההשמדה אושוויץ, והיהודי הזה הניח את היד שלו על הראש שלי ובירך אותי בשקט.

אני זוכר את המדרגות העולות לאולמי ״האופרה״ בגבעת שאול, זוכר את העמדה של די־ג׳יי זוהר, זוכר את שולחן הכבוד, זוכר שהיו יותר מדי דרשות ארוכות שאף אחד לא ממש הקשיב להן, זוכר שהתרגשתי מאוד בדרשה שלי אבל לא זוכר מילה ממה שאמרתי. אני זוכר את הריקוד המצחיק שעשינו חברי הכיתה לצלילי השיר ״ברוך הגבר״, אני זוכר את מעגל ההורה הקופצני. לא זוכר מה הוגש לאכול. כן זוכר את הוריי הגאים והנרגשים והטובים והתמימים. עד היום אני חושב שהם האנשים הכי יפים בעולם.

בקיץ ההוא שאחרי בר המצווה שלי התרחשה ההתנתקות מיישובי גוש קטיף. שלמה ארצי ושלום חנוך יצאו לסיבוב הופעות משותף וקראו לו ״התחברות״. יהודה סעדו זכה בכוכב נולד. הוריקן ״קתרינה״ הרג אלפי אנשים בארה״ב. המשוררת דליה רביקוביץ׳ נפטרה. ואי שם, ילד בן 13 נכנס לעול תורה ומצוות ומאז עברו כבר עשרים שנה והוא בן 33. והילד הזה הוא אני.