במדינת האבסורד המשפטוקרטית המכונה ישראל, התרחש השבוע אירוע היסטורי: שימוע לקראת פיטורים ליועצת המשפטית לממשלה. הכול היה מוכן; האורות המשרדיים נצצו, המזגן המרכזי נשב קרירות, פינת ה"קפה ומאפה" ההבילה חמימות, חמישה שרים המתינו נרגשים – אך הכלה נפקדה. לא הייתה זו הפעם הראשונה; גם לישיבת הממשלה שדנה בהבעת אי־אמון בה סירבה גלי בהרב־מיארה להגיע. היא כפופה מבחינתה לבוסים אחרים, בבניין אחר, ועוד יותר חשוב, ברשות אחרת
אין ספק שבהרב־מיארה תילחם נגד פיטוריה הקרבים בטענה מבית היוצר של "המשפט המנהלי". משפט מנהלי הוא קצת כמו משפט בינלאומי, תחום מלאכותי ושרירותי, שמשפטנים מטפחים ומפתחים כדי להכפיף כל מעשה שלטוני למרותם. למרבה הצער, הימין נופל שוב ושוב למלכודת הזו, ומעביר סמכויות שלטוניות ודמוקרטיות למשפטנים לא נבחרים.
סוגיית המינויים והפיטורים של פקידים בכירים, שבחודשים האחרונים הפכה לסאגה משפטית אינסופית, מדגימה זאת היטב, וכוללת אפילו פסק דין תקדימי בעניין נציב שירות המדינה, שבו הנשיא הבלתי־חוקי של בית המשפט העליון יצחק עמית ועמיתתו דפנה ברק־ארז החליטו שבמשפט המנהלי, לפחות כל עוד מדובר בממשלת ימין, אין מעמד לחוק הכתוב.
הכי מעניין
גלי בהרב-מיארה | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
ובכן, בכל הכבוד ל"משפט המנהלי", על הפרק עומדים גם יסודות שלטוניים, ובעיקר זכות הבוחרים שתקום ממשלת רוב שתייצג ותקדם את המדיניות שבה הם חפצים. יש מקומות בעולם שבהם מכנים את השיטה הזו בשם המיוחד "דמוקרטיה", ומתחייב ממנה אחד משניים: או שהממשלה ממנה את פקידיה בעצמה, או שהפקידים אדישים לזהות הממשלה ומממשים בחפץ לב וללא הטיה את מדיניותה.
ההונאה של הפקידות בישראל, בחסות בית משפט עליון אנטי דמוקרטי, היא לומר שהיא לא אמורה לשרת את הממשלה אלא את "האינטרס הציבורי". זהו מעשה רמייה שקוף ולא מתוחכם, שמיוסד על הפרת אמונים בסיסית מצד אותם פקידים ושופטים. מפני שזהו בדיוק התפקיד של הבחירות הדמוקרטיות, להכריע בידי מי יופקדו הקביעה והמימוש של האינטרס הציבורי.
נדגיש: אין בדמוקרטיה אינטרס ציבורי בנפרד מהציבור, רצונו ובחירותיו. דמוקרטיה, כפי שהסביר ברטרנד ראסל לקומוניסטים, היא לא רק "למען העם", אלא גם "של העם" ו"על ידי העם". העמדת הפנים הזחוחה שלפיה אפשר לנתק את האינטרס הציבורי מהציבור, היא שורש כל אוטוקרטיה.
הימין כבר התרגל מדי לתופעות של פגיעה מכוונת והכרזת מאבק גלוי נגד מדיניות הממשלה מצד גופים שכפופים לו שלטונית. אבל תופעה כגלי בהרב־מיארה ומשניה – כזו עוד לא ראינו; לא מבחינת הכמות ולא מבחינת האיכות. היקף פעולותיה של היועמ"שית נגד הממשלה מרשים ביותר. לקראת הליך ההדחה, שר המשפטים לוין ריכז בשני מסמכים שפע דוגמאות להתנהלותה הקלוקלת. נתמקד בדוגמה אחת, בהקשר הרלוונטי לה עצמה: מינוי בכירים.
ובכן, היועמ"שית מעכבת ומסכלת מינויים בשלל דרכים. השרים אמסלם וברקת דיווחו שהיא מעכבת ופוגעת במינויים במשרדיהם. היא נאבקה בכל דרך במינוי נציב שירות המדינה, תפקיד מרכזי לתפקוד הממשלה, וכאמור, קיבלה לכך גיבוי בפסק דין בלתי־חוקי של עמית וברק־ארז. היא גם מנעה את מינוי ד"ר אודליה מינס לממלאת מקום יושב ראש מועצת הרשות השנייה, מקרה יוצא דופן שבו אפילו בית המשפט נדהם מהתנהלותה ופסק נגדה.
אך מעל הכול מתנוססת סאגת רונן בר, ראש השב"כ הכושל בתולדות ישראל, שבהרב־מיארה מנעה את פיטוריו ומנעה את מינוי מחליפו, פעולות בעלות משמעות ביטחונית מרחיקת לכת. זוהי אותה יועצת שאישרה בחדווה את המינוי החפוז, הנמהר והספק חוקי של הרצי הלוי לרמטכ"ל – הכושל בתולדות ישראל – בזמן ממשלת המעבר הקודמת.
זהו רק סעיף אחד במעלליה של בהרב־מיארה. לוין מפרט מסכת ארוכה של פעולות סדרתיות שנועדו לחבל בעבודת הממשלה: עיכוב חקיקה, חוסר מענה, אי הופעה לוועדות, סירוב לייצג את הממשלה, אכיפה בררנית, הדלפות, עצירת תהליכים, הכרזה סדרתית של "מניעה משפטית", ועוד, עם דוגמאות מפורטות לכל סעיף. היועצת, בפשטות, לא מאפשרת לממשלה לתפקד. קשה לחשוב על היבט כלשהו בעבודת הממשלה שהיועצת לא מחבלת בו.
עד כאן הכמות. מה לגבי האיכות? בהרב־מיארה מתאפיינת, בלשון המעטה, בבינוניות מקצועית ותפקוד לקוי. זהו אומנם מאפיין מוכר של בירוקרטיה ממשלתית, אבל אצלה הוא בולט במיוחד; אולי משום שהיא עסוקה כל כך בסיכול, נשאר לה מעט מדי זמן למימוש חובותיה המקצועיות, כגון ליווי ראוי להצעות חוק או קידום ועדות שבאחריותה.
מעבר לכך, הרמה המשפטית שמפגינים היועמ"שית ועוזריה פשוט נמוכה. הדוגמה הבולטת ביותר היא השימוש הסדרתי בנימוקי "מניעה משפטית" ו"אי־חוקיות". אלו נימוקים שיועמ"ש אמור להשתמש בהם רק במקרים מובהקים, מעבר לכל ספק משפטי. אלא שבהרב־מיארה יורה אותם בצרורות, בפסקנות ובהחלטיות, ועם נימוקים דלים ביותר. כתוצאה מכך היא התבזתה כמה פעמים בבית המשפט, כשהשופטים עמדו משתאים מול ההנמקה הזו ופסקו נגדה. קשה לדמיין עילה מובהקת יותר לפיטורים על יסוד חוסר מקצועיות, מאשר מצב שבו השופטים פוסקים לטובת הממשלה נגד היועצת שלה.
צריך לומר שבמדינה מתוקנת פעולותיהם של בהרב־מיארה ועוזריה, פקידים בכירים שמעלו בכל אמון והפרו שלל נהלים וחוקים, אינן עילה רק לפיטורין אלא לחקירה פלילית. אבל ישראל איננה מדינה מתוקנת, משום שבית המשפט לא מתעניין בחוק אלא בעוצמת המעמד המשפטי־בירוקרטי שלו.
כך הגענו לפארסה השלטונית, כפי שציין בטוויטר מנכ"ל פורום קהלת מאיר רובין, שבה 61 חברי כנסת יכולים לפטר את כל שרי הממשלה תוך ימים, אבל להחליף פקיד בכיר, לעומתי וברמה מקצועית נמוכה, לוקח לממשלה שנים – אם בית המשפט בכלל יאפשר זאת – שבמהלכן הוא משתק את עבודתה. המצב הזה איננו תקין באופן קיצוני. הממשלה והכנסת חייבים לחוקק נהלים חדשים – כולל ובמיוחד בסוגיית המינויים – שבהם משפטנים ישמשו כיועצים הליכיים בלבד, ללא סמכות ניהולית או זכות הצבעה. אחרת נקבל שוב את אותו דפוס מזיק של מינויים בירוקרטיים, וממשלות הימין ימשיכו לתפקד בעיקר בתעמולת הבחירות, שבה, באופן אבסורדי, הם יתגאו בכך ש"נלחמו" בפקידים העוינים.