אם חושבים על זה רגע, רדיו הוא פלא. פורמט כל כך ותיק שלא נס ליחו. פורמט שאומנם השתכלל במידה רבה עם כניסת האינטרנט ופריחת הפודקאסטים, אבל הוא עצמו, הרדיו המסורתי, הישן והטוב - זה עם התדרים והאנטנות, ה־Fm וה־Am (אף פעם לא הבנתי מי מאזין ב־Am למען השם), זה עם בעיות הקליטה ורעשי הרקע - עדיין חי וקיים ואיש אינו מעלה על הדעת לכתוב עליו הספד. לי באופן אישי יש זיכרונות משמעותיים מאוד שקשורים לרדיו. אני למשל זוכר שבבית הוריי כשהייתי ילד, היה במטבח רדיו בצבעי אפור וכחול עם אנטנה כזו גמישה שבכל פעם היינו צריכים לתחוב אותה באיזו פינה כדי לקלוט את התחנות. אני זוכר למשל את היום שבו אריה דרעי נכנס לכלא ואיך עמדנו צמודים לרדיו והקשבנו לשידור מרחבת כלא מעשיהו. אני זוכר את עצמי ילד בכיתה ה׳, עולה להסעה בשבע ורבע בבוקר, אני זוכר את עזרא הנהג, את הטבעת המגושמת שהייתה לו על האצבע, את הריח החמצמץ שהיה בטנדר הצהוב והמיושן שלו, אבל הכי אני זוכר את קולו של אריה גולן מהדהד בחלל הטנדר. פעם הוא ראיין את הרב מרדכי אליהו, ואני זוכר שהקול של הרב ברדיו לא הסתדר לי עם תמונתו שהכרתי. מתישהו עזרא הפסיק לשמוע את אריה גולן ועבר להאזין ידידיה מאיר שבדיוק קיבל תוכנית רדיו חדשה ברדיו קול חי. אני זוכר את ידידיה מאיר מקריא מדי בוקר את שמות המאורסים שהופיעו בעמודים הראשונים בעיתונים החרדיים (זה עוד קורה הדבר הזה?) ואיך הייתי מקשיב לשמות ומנסה לדמיין בראש איך הם נראים הבחורים והבחורות המאורסים האלה.

וככה, עברו השנים ומתישהו כבר היה לי רדיו משלי, בנגן mp3 קטן. הייתי שומע חדשות לפחות פעמיים ביום, מדי פעם מאזין ל״שיחות אל תוך הלילה״ עם ז׳וז׳ו אבוטבול ובעיקר מקפיד לא לפספס את תוכנית הרדיו של שלמה ארצי בכל יום שישי בצהריים. אני גם זוכר איך בדרך לחתונה של חזקי הקשבתי לשידור יום ההולדת 90 של שמעון פרס ואיך במוצאי בחירות, כשעוד לא היה אינטרנט בכל פינה, בטח לא בישיבה, היינו מצטופפים סביב הרדיו בחדר של אברם ומקשיבים בדריכות לתוצאות המדגמים.

בתקופה ההיא, אחת לשבוע הייתי הולך עם צביקה לכותל ברגל. הישיבה שלנו הייתה בשכונת הר נוף והיינו יוצאים אחרי סדר שלישי, בסביבות 11 בלילה, וצועדים בנחת במשך שעה וחצי פחות או יותר. בדרך היינו מדברים שיחות חולין כאלה על דא ועל הא, לפעמים שותקים שתיקות ארוכות, לפעמים שרים בשני קולות ומדי פעם, כשנחה עלינו הרוח, היינו מגישים יחד תוכנית בוקר. כן־כן. על אף שהשעה הייתה שעת לילה מאוחרת, צביקה ואני היינו מכחכחים בגרוננו, מגייסים את כישורי המשחק הדלים שלנו ומדמים את עצמנו באולפן כלשהו, מגישים תוכנית רדיו. ״בוקר טוב צבי קצנשטיין״, הייתי פותח בקול בריטון נמוך במיוחד, וצביקה היה מחזיר, גם הוא בקול נמוך משלו ״בוקר טוב גם לך עדן אביטבול״. וככה היינו מנהלים סמול טוק, מגישים חדשות, עורכים ראיונות ויוצאים להפסקת פרסומות. זה היה משעשע ומגוחך ומלא משובת נעורים דבילית. כיום כשאני חושב על זה, אני מבין שזה לא היה סתם. לרדיו היה מקום משמעותי מאוד בחיים שלנו, הוא ממש עיצב בנו תפיסות תרבותיות והיה צוהר לעולמות שונים ומגוונים, ומשכך כנראה הייתה בנו איזו כמיהה אמיתית ונסתרת ליטול חלק בהגשת רדיו, לא רק בצריכה שלו. אני ממש זוכר אותנו עולים מהמדרגות לכיוון הרובע היהודי אחרי התפילה בכותל ואותי אומר לצביקה, אתה תראה, יום אחד תהיה לי תוכנית ברדיו (צביקה, זוכר?).

וככה, עברו כבר יותר מעשר שנים, והנה, בשבוע שעבר, הקלטתי פודקאסט עם חברי אלירן מלכה. מדי שבוע אנחנו מנסים ללמוד גמרא ולא ממש מצליחים אז אנחנו עוברים לדבר על כל מיני דברים שקשורים או לא קשורים לסוגיה שהתחלנו, ממש בקטע אסוציאטיבי כזה, כמו בחיים עצמם.

בדרכי בפעם הראשונה לאולפן הרדיו בגבעת שאול, הארכתי את הדרך עד למקום שבו שכנה בעבר הישיבה שלי שנסגרה זה מכבר. הסתכלתי על החלונות המוגפים, אלה שמאחוריהם למדנו וישנו ואכלנו וקשקשנו והתבגרנו והקשבנו לרדיו וחלמנו בהקיץ. לא התעכבתי שם הרבה והמשכתי. הכול התערבב לי. הקרבה הגיאוגרפית של האולפן לישיבה, הלימוד שאלירן ואני מנסים ללמוד, הגשמת החלום של תוכנית רדיו והחיים עצמם שפשוט קורים. שמתי את האוזניות הגדולות, הפעלתי את המיקרופון, נדב בקונטרול סימן שאפשר להתחיל ואני, כמעט פתחתי ב״בוקר טוב צבי קצנשטיין״.