בסוף השבוע שעבר קראתי טור כתוב היטב שעסק במחיר העצום שמדינת ישראל משלמת על עסקאות החטופים, בדגש על קמפיין ה"בכל מחיר". הטור הזכיר שמדינות, כולל ישראל, מסכנות לא פעם חיילים ואזרחים לטובת מטרות לאומיות; שלדבר על "בכל מחיר" למעשה מעלה את המחיר, ובמקביל חושף בפני שונאינו את עקב האכילס שלנו, זאת לצד שורה של טיעונים חדים וברורים. הטור היה בעיניי כתוב טוב כל כך, עד שממש הצטערתי שבשיח הציבורי בישראל לא מתנהל שום דיון על סוגית העסקאות והחטופים.

כן, נושא החטופים מדובר ביותר. אין שעה בשידורי הטלוויזיה והרדיו שבהם החטופים לא מוזכרים, ולא רק בתוכניות האקטואליה. מודעות ומיצגים צהובים תוכלו לראות בכל רחבי הארץ. כולנו זוכרים אותם, מצפים ומתפללים לשובם הביתה כמה שיותר מהר. אבל דיון ציבורי אמיתי בסוגיה הכואבת הזו, בשאלה מה נכון או לא נכון לעשות – פשוט לא מתקיים.

בשיח הציבורי הקיים יש צד אחד שמעלה טיעונים במטרה להסביר מדוע הכרעת חמאס היא מטרה חשובה יותר. בצד השני, חלק קטן בלבד מקיים דיון ענייני, בעוד רובו המוחלט עסוק ביצירת דה־לגיטימציה מוחלטת לעצם הדיון.

מצדדי העסקה לא מציגים את המתנגדים לה כאנשים בעלי מערכת שיקולים אחרת אלא מכנים אותם "אוכלי מוות". שוב ושוב האמירות שנשמעות הם שמי שלא מצטרפים לצעקות ה"בכל מחיר", בעצם "היו רוצים לראות את החטופים מתים", וכמובן "מקריבים את חיי חילינו לשווא".

הרווח עבור מנהלי הקמפיין הוא כפול: בשלב הראשון הם מייצרים שיח שבו רק את הדעה שלהם לגיטימי להביע בציבור; בשלב השני נוצרת דה־לגיטימציה גם לאנשים שמעיזים להביע בפומבי את הדעה האחרת. עיתונאים, אישי ציבור ובעיקר פוליטיקאים מצוירים תדמיתית לא כאנשים שטועים, אלא כרשעים; דמויות שנמצאות מחוץ לגבולות הלגיטימציה הציבורית. למען האמת, כשרואים את ההתמקדות בהשחרת פניהם של אנשים כמו בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק או בנימין נתניהו, קשה שלא לתהות מה הרווח החשוב יותר עבור חלק ממנהלי אותו קמפיין – החזרת החטופים או הדה־לגיטימציה של הצד השני במפה הפוליטית.

קשה שלא לתהות ביחס לכמה מאישי הציבור שמצד אחד מציגים לכאורה עמדות ימניות מאוד נחרצות נגד "הדשדוש בעזה" או העברת משאיות הציוד לרצועה, ומצד שני תומכים בעסקאות החטופים. ייתכן שזו עמדתם המורכבת כצופים מהצד שמסוגלים לרבע את המעגל, אבל ישנה גם אפשרות שהם פשוט מבינים שיש דברים שהם חייבים לומר אם הם רוצים להמשיך להשתייך ל"מחנה הנכון". הבעיה באפשרות השנייה היא לא רק הצביעות וחוסר האמינות אלא בעיקר החשש שאם אותם פוליטיקאים יגיעו להגה השלטון, גם אז הם יכפיפו את דעותיהם לתפיסות של אליטה מאוד מסוימת ששולטת בשיח התקשורתי.

למרבה הצער, קשה להאמין שיש סיכוי שהשיח הזה ישתנה. הרבה יותר קל ונוח ליצור דה־לגיטימציה לצד האחר מאשר להסביר באופן מסודר מדוע הטענות של הצד שלך נכונות יותר. למה להשקיע טור של 1,800 מילים עם טענות מנומקות ומפורטות, כשאפשר להסתפק בשתי מילים כמו "אוכלי מוות", שברוב המקרים גם יזכו ליותר הצלחה – יעידו על כך אנשי ימין רבים שלא מעיזים להביע את דעתם במקומות עבודה שאינם ימניים או דתיים במובהק.

נדגיש, לא מדובר בביקורת על "מילים לא יפות"; מדובר בטענות ובתפיסות שנמצאות בשורש הדיון, שבאות לידי ביטוי בכותרות כמו זו ששמו בתאגיד הציבורי על "סמ"ר סמוטריץ' נגד הרמטכ"ל" – כותרת שבאה לטעון שלצד מסוים בדיון אין בכלל זכות דיבור.

הדרך היחידה להתמודד עם השיח הזה היא לבטל את הביטול. לוותר באומץ על הצורך להיות חלק מ"קונצנזוס", שלא באמת קיים, אלא נוצר על ידי מחנה מסוים; להבין שאתה שייך ל"מחנה האחר", וללכת עם התפיסה הזו בגאווה. או אז תגיע האפשרות לקרוא בנחת טורים שמציגים באופן חד, ענייני וברור את מחיר ה"בכל מחיר".