אני יודעת שקורים עכשיו מלא דברים ברומו של עולם, אבל לא ברומו של העולם של לפני שנה אלא ברומו של עולם חדש, שבו משימות כמו ניחום אבלים או ביקור משפחות פצועים הפכו למשימות שגרתיות בחיים שלנו. ואף שהשגרה הזאת היא מנת חלקי בתקופה האחרונה, מסתבר שהמשימות האפורות של החיים עדיין אורבות מעבר לפינה, מחכות שנתייחס אליהן.
כך קרה שהשבוע עשיתי את אחת המשימות הכי משמימות, אפורות ושואבות כל פיסת שמחת חיים שיכולות להיות. מצד שני, הבחירה לדלג על המשימה הזו עלולה לגרור השלכות קשות שאין לי זמן וכוח להתעסק איתן. לכן, לא נותרה לי ברירה אלא להתייצב במלוא הדרי וגבי הזקוף בחדר האפור ונטול החן שהתקיים בו קורס רענון נהיגה בסיסי של משרד התחבורה - הלא הוא קורס נהיגה מונעת/נכונה/כמו שצריך, אחרי שהפגנתי זלזול מתמשך בכביש והגיע הזמן לכפר על חטאיי.
ובאמת, את חטאיי אני מזכירה היום.
אני כבר שנתיים על הכביש, פיזית. שנתיים אני מבלה את רוב זמני על כבישי ישראל, יוצאת מוקדם בבוקר ותופרת את הארץ לאורכה ולרוחבה, מנסה להגיע לכמה שיותר אלמנות ומשפחות שכולות ומכתתת רגליי מאי פה לאי שם. יש לכך מחירים. למשל, מחיר המחירון של המכונית שלי שכבר הפסקתי לעקוב אחרי העקומה שהוא צולל בה בקצב מסחרר. אבל המחיר האמיתי הוא אופן הנהיגה שלי.
הכי מעניין
| צילום: רעות בורץ
טוב, אני מודה. זה לא קשור רק לשנתיים האחרונות אלא להתנהגות בכביש שלעיתים אין לי אלא לתאר אותה כמחפירה ונלוזה, ואין ספק בכלל שהייתי זקוקה לאיפוס הזה ולרענון שיזכיר לי שאני לא כול יכולה ושכדאי לי להתיישר דחוף לכללי התנועה וההתחשבות בשאר נוסעי הדרך, לפני שאתחרט על זה כל חיי.
ריטריט בסיביר
אין דרך טובה יותר ללמד אותי לקח מאשר להכניס אותי לכיתה בגודל חצי מהסלון שלי, ששישה מזגנים פועלים בה על מינוס שש מעלות, ותחתיהם ספונים כשלושים איש ואישה שמבינים שנגזר עליהם למות מקור ומשעמום כדי להציל את החברה שמשתמשת בכבישים מפוטנציאל הרוצחים המרוכז בחדר הזה.
הוזמנתי לקורס לאחר שצברתי מספר נקודות שבכל רשת חנויות היה יכול לשמש אותי לרכישת פריט לבוש יוקרתי או מוצר חשמל שימושי, אלא שלמרבה הצער השימוש היחיד בנקודות האלה הוא ריטריט של שמונה שעות בנושא נהיגה נכונה בשילוב צום טלפון - ויפאסנה שמי שיעז להפר אותה ולדבר על כל מה שאינו מתקשר לנהיגה, אחת דתו לעבור את הריטריט הזה בשנית או לחטוף שלילה לתקופה בלתי מוגדרת.
שלא ישתמע שאיני תומכת בנהיגה בטוחה. אבל כשאת מקבלת הזמנה רשמית להגיע בשעת צהריים לא רלוונטית לכיתת לימוד מימי הבעל שם טוב שראתה ימים יפים יותר בחייה, ולהתיישב בה לצד עשרים נהגים בעלי פרצוף של “אני פה בטעות" - את מבינה שלא מדובר בריטריט אלא בגמילה קבוצתית לאנשים שלא מסוגלים לשלוט בנהיגה שלהם.
המדריכה, קצינה לשעבר במחנה אימתני בסיביר ככל הנראה, עם קול של “בואו נראה את מי אני מעיפה מפה לצמיתות" ועיניים של מי שראתה כבר הכול בחייה, פתחה את הריטריט בברכה חמה: “אתם לא עבריינים, רק עשיתם יותר מדי טעויות. חלק קטנות, חלק גדולות. אני פה לעזור לכם להבין למה לא כדאי לכם לטעות יותר לעולם". ואז היא הקפיאה את היושבים בחדר בעוד כמה מעלות במבטה.
לפי דעתי, החוברת שחולקה לנו נוצרה עוד בימי המנדט הבריטי וכללה שלל דוגמאות עם דגמי מכוניות ואוטובוסים שהזכירו לי את הימים הראשונים לעלייתנו ארצה, שלושים שנה אחורה.
אני מודה שהתקשיתי מאוד להקשיב ברוב קשב להרצאות בדבר נהיגה נכונה, עקיפה בטוחה ונסיעה בחשכה ובגשם, למרות שלא היו לי כל מסיחי דעת שכן הטלפון הוצא אל מחוץ לחוק ואל מחוץ לחלל החדר. כן, גם טלפון כשר.
כשהבנתי שאני עומדת לעבור ארבע שעות בבהייה במסך שמצגתו הוכנה בתוכנת מחוללי מצגות נוסטלגית כלשהי, ניסיתי לסדר לעצמי נוחות מרבית, להשעין את הבובו והמטפחת שלי אל הקיר, ואולי להצליח לגנוב איזה שנ"צ קצרצר עד שהחוויה המקסימה הזו תיגמר.
על אף מאמציי לעשות הכול מלבד להתעמק בחומר הנלמד, לא יכולתי לא לשים לב לתשובות ששלפו חבריי לכיתה כשהמדריכה פנתה אליהם בשאלות שונות. אני מודה שזה נתן לי קצת יותר ביטחון משהיה לי כשנכנסתי לכיתה. הבנתי שגם הם כמוני זקוקים לשיעורים האלה בדחיפות, ובנס עד כה לא נכנסו חזיתית באף אחד או התהפכו לאיזו תעלה בצד הכביש. מצד שני, כפי שאמרה המדריכה, מי לעזאזל נתן לכם לנהוג?
אז כן, עברתי קורס רענון נהיגה, וזה היה מרענן בערך כמו פיתה מהמקפיא אחרי שלושה חודשים, ועדיין קפוא לי. אבל אין ספק: אם המדינה רצתה ללמד אותי לקח, היא הצליחה בגדול.
מעתה, בכל פעם שאשקול לזלזל בחוקי התנועה בכביש, אזכר ביומיים האלה שבהם הזמן עצר מלכת ואזכיר לעצמי שיש דבר גרוע יותר מלהיתקע מאחורי משאית ולנסות בחוסר זהירות לעקוף אותה: להיתקע בכיתה עם אנשים שנוהגים כמו שאני נוהגת, רק בלי טלפון.