היה זה עוד בוקר שישי ונעים בחוף הבונים, כשהטלפון של גידי התריע על מסרון חדש שנכנס. "גידי, קרה משהו?" הדהדו המילים מבעד לצג המסך. מעליהן הופיעה אשת הקשר החדשה שלו בימים האחרונים, "ליבי מגברעם". לפניה היו גם "שירי מכיסופים" ו"מאיה מירושלים", את כולן הכיר באפליקציות, והיה לו מנהג להצמיד לכל הבחורות שיצא איתן את מקום המגורים כדי שלא יתבלבל. הוא ידע שהוא אמור לחזור אליה. הם קבעו אתמול לדבר אחרי שיחזור מהמדורה שעשה עם חברים בחורשה שליד המושב, אבל הוא חזר כל כך גמור ומסריח שנפל שדוד על המיטה, ובבוקר התעורר מיד לתוך היומולדת הזה על הים. "הי ליבי", השיב לה לבסוף, "חזרתי אתמול גמור ועכשיו אני פה באיזו יומולדת בים. נדבר בערב כשהכול יירגע?" "אחלה", השיבה ליבי, והוא בקושי הספיק לנעול את הטלפון כאשר לפתע הבחין במשפחה שישבה מתחת לשמשייה, ממש לידם. הילד הקטן שלהם רץ לתוך הים כשלפתע אביו ניגש וגרר אותו על החול לכיוון השמשייה תוך שהוא זועם עליו "חתיכת חצוף! אמרתי לך שדי ושאנחנו מתקפלים!"

הילד הרכין מבט. גידי בהה בו ולא ידע את נפשו. הגרירה הזו... הוא מכיר אותה כל כך מקרוב. בבת אחת שבו אליו הזיכרונות מהילדות בחוף הכרמל, כשאבא שלו תפס אותו משחק עם מערכת ההשקיה וגרר אותו בדיוק כך, ועדנה השכנה ראתה ולא אמרה דבר. גם לא אחרי ששמעה אותו צורח מהבעיטה שהגיעה אחר כך. ובאותו רגע לא הייתה בושה ולא מחשבה והוא פשוט נעמד כחיץ בין הילד לבין האב ואמר "אתה חכם על ילד בן חמש? בוא נראה אותך גורר אותי, הא?" הילד, שנבהל מכל העימות, התחיל לבכות. "תראה מה גרמת", אמר לו האב, "מה עשית ממני? אני בסך הכול קצת משכתי אותו אחרי חמש פעמים שקראתי לו להתקפל והוא לא בא. אני לא אבא מכה ומה אתה מתערב בכלל בעניינים של אחרים. אתה בחור צעיר ואין לך מושג מה זה לגדל ילדים". גידי הרגיש איך הזעם מבעבע בו. "אתה אל תגיד לי שאין לי מושג", צעק על האב, "אני אולי לא נשוי אבל אני יודע מה זה להיות ילד. כל הילדות שלי הייתה מלאה במשיכות כאלה, ואחר כך גם בבעיטות, ואני אומר לך כגבר לגבר, טפל בעצמך אחי. אתה לא מבין מה זה עושה לילד כשמתנהגים אליו ככה. אתה לא יודע לאן זה הולך איתו אחר כך בחיים". האב המבויש מיהר להסתלק משם והותיר את גידי נסער בתוך בליל זיכרונותיו הכאובים. כל כך נסער שהוא חתך מוקדם הביתה מהיומולדת ונשפך על המיטה מעייפות.

בבוקר שוב הגיעה הודעה מליבי. "חשבתי שקבענו לדבר", כתבה. הוא פתח את תמונת הפרופיל שלה בווטסאפ והתבונן בה שניות ארוכות. כל כך יפה הליבי הזאת, חשב לעצמו. הם יצאו רק לדייט אחד והיה נהדר איתה. אם היא רק הייתה גרה יותר קרוב ולא היה צריך לנסוע אליה כל כך הרבה. אז הוא הקליט לה הודעה, וסיפר על כל מה שקרה בים ואמר שהוא עדיין נסער והבטיח שעד הערב הם ידברו. ליבי ישבה ובהתה מול המסך. כבר ארבעה ימים שהיא מסתובבת ככה, לא מבינה מה קורה. היה להם כל כך כיף בדייט ההוא, גידי היה כל כך נלהב. הוא אומנם הביע דאגה מהמרחק וסיפר לה שגם עם שתי הבחורות הקודמות זו הייתה בעיה. "אני חושב שמשהו אצלי מייצר שני עולמות שונים בין המפגשים לזמן שעובר ביניהם", התוודה, "אבל את זה משהו אחר". מאז הם לא הצליחו לקבוע. היא פינתה לו את יום שלישי למרות שחברות שלה קבעו להיפגש לדרינק באותו ערב, כשברגע האחרון הוא כתב לה שהוא עייף מכדי לנסוע. בכל פעם שקבעו לדבר הוא נרדם או דחה או חזל"ש. ובכל פעם היא מצאה את עצמה בהמתנה דרוכה ומתסכלת. וכששום הודעה לא הגיעה ממנו גם בערב שלמחרת, כתבה לו לבסוף "אנחנו נעצור כאן. מצטערת, מגיע לי יותר".

ואולי אם היה לה טיפה יותר אומץ הייתה מוסיפה גם מעבר לזה. אולי הייתה כותבת לו גידי, המרחק שחווית הוא לא פיזי, אלא מרחק שאתה יוצר בינך לבין עצמך כשאתה בוחר לא להתנהל בכנות. אתה מזועזע מאבא שמושך ילד? אותי אתה מושך בתוך הלב כבר ארבעה ימים. כשאתה בוחר למרוח ככה מישהי, קובע לדבר ואז נעלם, אתה סודק משהו בתוכה. אתה מערער את האמון הטבעי שיש לה בבני אדם. ואני לא יודעת כמה זמן ייקח עד שאסכים שוב לתת למישהו גישה אליי, כי אין לי אמון בעצמי שאדע לזהות ולהימנע מעוד שחזור של זה. וזה חתיכת דבר לעשות למישהי, גידי, לשרוט אותה ככה. אבל את כל זה היא שמרה לעצמה ולא כתבה, משום שדפי לימדה אותה שדושים שמסיימים איתם התקשרות, אין מה לחנך אותם בהודעות.

rachelm@makorrishon.co.il