שני חברים רואים חיה קטנה במרחק. אחד אומר: "זה ציפור", אך השני מתעקש: "זה חתול". הראשון לוקח אבן ומשליך אותה לעבר היצור, וזה מיד פורשׂ כנפיים ומתעופף. "מדהים", אומר חברו, "חתול עם כנפיים". אנשים יעשו הכול כדי לא להודות שטעו. זה ההסבר היחיד שאני מוצא לדממה המפליאה של הישראלים בכל הנוגע להתנתקות. על כל דבר אנחנו מדברים בלהט מאז תחילת המלחמה, ודווקא ההתנתקות נדחקה לאיזה מרתף סודי בירכתי התודעה הקולקטיבית. כדי לגמד את החרפה האסטרטגית והמוסרית הכבירה של ההתנתקות, העניקו מעמד מיתולוגי לכסף הקטארי שעבר לחמאס. תומכי ההתנתקות מעצימים את הטעות הטקטית הזו, כאילו מזוודות הכסף הן האשמות העיקריות בטבח שמיני עצרת, ולא דחפורי ההרס.

לפני עשרים שנה התניע אריק שרון את מכונת הגירוש. ב־13 ביולי 2005, ו' בתמוז תשס"ה, הוטל סגר על גוש קטיף, וגלגלי ההתנתקות החלו לנוע. אריק שרון הצהיר בשחצנות: "אני מבין בביטחון, ואני מבטיח לעם ישראל ארבעים שנות שקט". על האזהרות המרות של המתנחלים ואנשי הימין הגיבו תומכי ההתנתקות בבוז. שמעון פרס הכריז: "אני מציע לימין להפסיק עם ההפחדות... תפסיקו לדבר שטויות". וציפי לבני הוסיפה: "שוב הימין מהלך עלינו אימים. טילי קטיושה על באר־שבע, אשדוד, אשקלון? בסדר. הימין מתלהם ומדמיין. אנחנו רואים שהגבול עם לבנון שקט שנים אחרי היציאה שלנו". ואהוד אולמרט ניבא: "ההתנתקות תביא יותר הגנה, יותר ביטחון, הרבה יותר שגשוג והרבה יותר שמחה".

זה היה גם השפל העמוק ביותר של מערכת המשפט, שבצייתנות יישרה קו עם הדורסנות של שרון. מאז ההתנתקות אני מגחך בצער בכל פעם שמישהו אומר לי שמערכת משפט חזקה מגינה על זכויות המיעוט. לא כאן המקום לתאר שוב את ההתעמרות במפגינים, את הילדות שנזרקו לכלא אחרי שחסמו כבישים, את האישור שהעניקו שופטי העליון אפילו לסעיף הדרקוני ביותר בחוק ההתנתקות – זה שאיים בשנה של מאסר בפועל על כל מתיישב שיישאר למחות בביתו. נסתפק כאן בציטוט אחד של סגן נשיא בית המשפט העליון מישאל חשין, שהסביר מדוע לא העמידו לדין את אריק שרון בפרשת האי היווני: "כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל תוכנית ההתנתקות. אם שרון היה עומד לדין – לא הייתה התנתקות". האמירה המדהימה הזו – שגם היא הושכחה – מלמדת על הניוון העמוק של מערכת המשפט. היא מלמדת גם על העובדה הנכונה שעומדת בבסיסה: רוב הישראלים באמת תמכו אז בהתנתקות – והיום רבים מהם מתאמצים להדחיק את זיכרונה.

נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית הגיב לאחרונה בזלזול לעתירות על אכיפה בררנית, כזו המכה במפגיני ימין ומפנקת את מפגיני השמאל: "זה המשחק הלאומי היום. אי אפשר לדבר על מזג האוויר בלי שמישהו ישאל מה עם ההתנתקות. אנחנו לא נשחק במשחק הזה". עמית סגל שאל את ח"כ יאיר לפיד מדוע הוא תומך בחוסמי הכבישים משמאל, אחרי שכתב בברוטליות נגד חוסמי הכבישים בתקופת ההתנתקות. לפיד השיב: "מה שהיה ב־2005, בנסיבות שונות לגמרי, הוא שונה, כי עברו הרבה שנים, כי זה אנשים אחרים, כי זו סיטואציה אחרת, וזה עולם אחר".

אבל זה לא עולם אחר. אנחנו חיים בדיוק באותו עולם שחזו מתנגדי ההתנתקות לפני עשרים שנה. אלו שהושתקו, שבוישו, שהוכו, שנגררו לכלא. הסיוטים הכי גרועים שחזו אז אנשי הימין הפכו למציאות מדממת. אפשר להבין למה תומכי ההתנתקות מתביישים להודות בטעותם האיומה. אפשר להבין – אבל אי אפשר להשלים. כי כל עוד החברה הישראלית בורחת מהתמודדות עם אסון ההתנתקות, לא נוכל להיות בטוחים שהשיעור אכן נלמד. כל עוד אסור לדבר בקול רם על חידוש ההתיישבות בצפון הרצועה, מתברר שאכן לא למדנו את הלקח הפשוט: במקום שאין יישובים יהודים – צה"ל יוצא; במקום שצה"ל יוצא – הגיהינום נכנס.

בתחילת המאה ה־20 חזה המשורר רודיארד קיפלינג מלחמה נוראה שעתידה לבוא על ארצו השאננה בריטניה. כך התריע בשיר המצמרר "The Islanders", בתרגום חופשי שלי:

"כְּשֶׁאֹפֶק דָּרוֹם יַאֲדִים בַּחוּץ,

כְּשֶׁעָרִים יִבְעֲרוּ בִּלְהָבוֹת אַרְגָּמָן,

מַסְפִּיק אוֹר יִהְיֶה לַשִּׁעוּר הַנָּחוּץ –

אֲבָל לֹא מַסְפִּיק זְמַן".

כמה עוד זמן וכמה עוד להבות נחוצים לנו, לפני שנלמד את השיעור הנחוץ?

motzash.navon@gmail.com