לפני עשר שנים, בעשרה בתמוז אלפיים וחמש עשרה, אבא שלי הלך לעולמו. כבר עשר שנים שאני יתום. מפחיד אותי אפילו לכתוב את זה. אבל אני יתום כבר עשר שנים. אני זוכר, עבדתי אז ביד ושם, אני זוכר בדיוק איפה עמדתי כשניסים אחי התקשר אליי, אני זוכר הכול, הוא ביקש ממני לשבת רגע, ואמר לי בקול חנוק, "לאבא יש סרטן", ואני ברגע אחד הבנתי הכול, שמעתי בקול של ניסים את הסיפור כולו, ובכל זאת שאלתי אותו מה קרה, וניסים סיפר לי שאבא לא הרגיש טוב, וכבר כמה ימים שהוא עושה בדיקות רפואיות, ועכשיו גילו לו סרטן בלבלב, והמצב לא טוב, הרופאים מדברים על כמה חודשים, תתקשר אליו, הוא בבית החולים עכשיו. ככה ניסים אמר.

ניסים התקשר כמה ימים לפני חג הפסח. ובעשרה בתמוז, אחרי שלושה חודשים מרים וכואבים, אבא שלי נפטר. הוא נפטר בשבת, מיכל אחותי התקשרה אליי ואמרה לי לבוא מהר לבית החולים, להיפרד מאבא, נותרו לו רגעים ספורים, ואני ושירה יצאנו מהבית של אמא שלי בירושלים, ונסענו לבאר שבע, לבית החולים סורוקה. נסענו, למרות שאני לא נוסע בשבת, ובכניסה לבאר שבע, מיכל התקשרה ואמרה, זהו, אבא נפטר, ואני ושירה הגענו למחלקה שבה אבא שלי אושפז, וראינו שם את כל האחים שלי, שהיו עם דמעות בעיניים, והאחיות שלי ממש צעקו ובכו, וניסים אחי שאל אותי אם אני רוצה לראות את אבא, ואני אמרתי שכן, ונכנסתי אליו לחדר, הוא עדיין היה שם, עדיין לא פינו אותו, וראיתי אותו, ללא רוח חיים, העור שלו עדיין היה שזוף וסמוק ובריא, והלחיים שלו היו מלאות בזיפים, ואני עמדתי מולו ולא ידעתי מה לעשות, מה אפשר לעשות, ניגשתי אליו, ונגעתי לו ביד, וחיבקתי אותו, ובכיתי, ויצאתי מהחדר, ובכיתי שוב. ואחר כך נסעתי בחזרה לירושלים. שירה נהגה ואני בהיתי בחלון. חזרתי לבית של אמא שלי וידעתי. מחר הלוויה.

עשר שנים חלפו. היתמות חמקמקה, קשה לי לתאר אותה במילים. קשה לי להבין אותה או להרגיש אותה. מכל הסיפורים שפועמים בי, מכל הכאבים שחוויתי, מכל הקונסטרוקציות הנפשיות שבתוכן אני פועל – את היתמות הכי קשה לי לתאר, או לדייק, או להבין. בעיקר אני מרגיש את התחושה הגנטית. כלומר, כל אדם בעולם יודע שהוא תערובת של שני אנשים, גבר ואישה, אלה החומרים שמרכיבים אותו, אלה חומרי הגלם שמהם הוא עשוי. זה לא דבר שאנשים יודעים, אבל זה משהו שכולם מרגישים, אנחנו דומים להורים שלנו, ברמה החומרית, אבל לא רק ברמה החומרית, וכל החיים הם מבט סקרן על הדמיון הזה, כל מפגש עם אמא או אבא מחזיק בתוכו את הקשר הזה, הגנטי, הנפשי, שבין ילד להוריו. ומאז שאבא שלי נפטר, המבט הזה נתלש ממני, וואי תלישות זו מילה חזקה בהקשר של יתמות.

אני כל הזמן יתום, אבל אני הכי יתום כשהחיים פועמים בעוצמה. למשל, כשרוני נולדה לפני שנה וחצי. כשהיא נולדה, בשיא המלחמה, לא יכולתי להזמין את אבא שלי, שיבוא ויראה את הנכדה שלו, את השמש שזורחת לה בעיניים, לא יכולתי להתקשר אליו בשיחת וידאו, הוא בטח היה מסתבך עם הטלפון, הוא היה חקלאי כזה, הוא הבין בממטרות ובטרקטורים ובחומרי דישון וברפתות, בטח היינו מתקשרים והוא היה עונה, והיינו רואים רק את המצח שלו, והוא היה נמס במקום! מכמה שרוני הקטנה מתוקה, ומדי פעם היינו קופצים אליו למושב, והילדים היו משתוללים לו בחצר, והיינו קופצים לרפת של אחותי כנרת, איך הוא אהב לשבת בבית של כנרת, לאכול קובה, לראות טלוויזיה בסלון, ואחר כך היינו משחקים שחמט, לפחות שלושה ארבעה משחקים, ושירה הייתה כזה יושבת איתנו ומשתגעת ומשתעממת, אבל אבא שלי לא היה מוותר לה! הוא אהב לשחק איתי שחמט, מאז שהייתי ילד, זה מה שהיינו עושים רוב הזמן, משחקים ומקשקשים, ומשחקים ומקשקשים, בהתחלה הוא היה משחק בלי מלכה, כדי שיהיה לי סיכוי, אבל ממשחק למשחק, משנה לשנה, השתפרתי, ובשנים האחרונות לחייו כבר קרעתי לו את הצורה.

היתמות היא החמצה, כל ילד קטן במגרש כדורסל זורק את הכדור ורוצה שאבא שלו יראה אותו, וגם אני רוצה שאבא שלי יראה אותי, תראה אבא, תראה איזו משפחה יש לי! תראה את הילדים שלי! תראה! כתבתי ספרים, וביימתי סרטים, ויש לי טור בעיתון, ויש לי בית מתוק, ואני מעביר הרצאות בכל הארץ, ויש לי חברים טובים, ואני בקשר טוב עם כמה מהילדים שלך, למרות שהסיפור המשפחתי שלנו מופרע, תראה אבא, תראה! אתה גאה בי, אמא גאה בי, אני יודע שהיא גאה בי, אבל מה איתך, תראה אבא, אתה גאה בי, אבא תראה.

אני כל הזמן יתום, אבל רוב הזמן אני לא מרגיש יתום. אני סתם, חי את החיים שלי, קם בבוקר, מגדל ילדים, עובד קצת, מתבטל קצת, אוכל קצת, מבזבז קצת זמן בסמארטפון, הכי אני אוהב לשחק שחמט באפליקציה. אני משחק בלילה. מול אנשים זרים מכל העולם. הדירוג שלי באפליקציה לא כל כך גבוה, אבל אני גאה בו מאוד. אני כל הזמן יתום, וכל משחק בשתיים בלילה באפליקציה הוא געגוע לאבא שלי שאהבתי, לאבא שלי שמת לי פתאום, באמצע החיים, והותיר אותי לבד. לחיים של החמצה ובדידות. אני כל הזמן יתום, ורק לפעמים אני זוכר את זה ומרגיש את זה וכואב את זה שאני יתום. אבא תראה אותי. כבר עשר שנים חלפו.