קצת אחרי תחילת החודש שעבר התמלאה כיכר ספרא בירושלים בעשרות דוכני שבוע הספר. ואני, בתור מי שהוציא ספר חדש, הוזמנתי על ידי ההוצאה לעמוד באחת מפאות הדוכן הענקי שלהם ולכתוב הקדשות ולחתום חתימות לרוכשים הטריים. אבל אז, יומיים מתחילת הפנינג הספרים הססגוני, פרצה מלחמה נוספת בתוך המלחמה הקיימת ושבוע הספר, כמו שאר אירועי השגרה, התבטל. הספרים נארזו, הדוכנים עמדו ריקים וחשופים, הסופרים והסופרות, הקוראים והקוראות נשארו בסמוך למרחבים מוגנים ואף אחד לא ממש ידע אם זה יימשך ימים, שבועות, חודשים או שנים. הרי אצלנו הכול יכול לקרות. אבל אז, כעבור 12 יום בלבד, באישון לילה, טראמפ הכריז על הפסקת אש, ומאותו רגע הכול קרה די מהר. השגרה הסתדרה איכשהו, הילדים חזרו למוסדות, וגם שבוע הספר חזר למרבה הפלא, תודה לא־ל.
להוציא ספר לאור זה דבר מרגש, ועוד ארחיב עליו בטור הזה כשיגיע לחנויות, אחרי הכול הספר החדש הוא עיבוד מיוחד למדור ״סיפורים מהישיבה״ שהתפרסם כאן ממש, בעמוד זה במשך ארבע שנים רצופות. אבל לא על זה באתי לכתוב הפעם אלא על שלוש מחשבות מגזריות שעלו לי תוך כדי עמידה בצידו הפנימי של דוכן הספרים שעה שהתבוננתי בעוברים ובשבים. שלוש מחשבות על שלושה מגזרים, שהתגבשו תוך כדי הערב וליוו אותי גם אחר כך.

| צילום: נעמה להב
מחשבה ראשונה, על חילונים: אין יותר חילונים בירושלים, או שיש והם פשוט לא באים לשבוע הספר. כך או כך זה מצער מאוד. אני חושב שהפסיפס של ירושלים, הייחודיות שלה והרבגונית שלה היא הקסם הקלישאתי שלה שאין דומה לו. מדברים הרבה על ההתחרדות של העיר, על הדעיכה הסוציואקונמית שלה, על זה שלחילונים אין יותר מה לחפש בה, על זה שאין חיי לילה ואין חיי תרבות, ואני תמיד חשבתי שאלה קמפיינים וסיסמאות של השמצה והפחדה, אבל פתאום, בשבוע הספר זה בלט וציער אותי. בתור ירושלמי אני רוצה שירושלים תהיה של כולם. באמת. של חילונים, חרדים, דתיים, ערבים וכל מי שמעוניין. בתור ירושלמי אני רוצה שרגעים כמו שבוע הספר יהיו מיקרוקוסמוס מרגש לעיר שחוברה לה יחדיו.
הכי מעניין
מחשבה שנייה, על חרדים: בחורי ישיבה חרדים הם צרכני קריאה מוזרים מאוד. אלפי בחורי ישיבה חרדים הסתובבו ברחבת היריד לאורך הערב. חלקם בכובעים וחליפות, חלקם בלי. עקבתי אחריהם, הסתכלתי על מה הם מתעכבים, מה הם קונים, במה הם מדפדפים ובכן, כמו שחשבתי וכמו שהיה בזמני, הם קוראים ה־כ־ו־ל. ראיתי אחד שמחזיק תחת חיקו מותחן אירוטי כלשהו ותחת אותו חיק עצמו גם את ״שוק הנכסים הסמליים״ של פייר בורדייה. ראיתי בחור ישיבה ממושקף עומד שעה ארוכה ומעיין בריכוז רב ב״בון 4״ ומשם ממשיך לדוכן הוצאת מוסד ביאליק ורוכש לעצמו את ״היהודים במשנתם של טרטוליאנוס ואוגוסטינוס״. ואם כבר ברכישות עסקינן, בחורי ישיבה חרדים לא ממהרים לרכוש. הם יקיפו את הדוכן פעם ועוד פעם, ידפדפו פה, ידפדפו שם, ירחרחו, ינסו להתארגן על קבוצת רכישה ורק אז בדחילו ורחימו יואילו בטובם.
מחשבה שלישית, על דתיים־לאומיים: אין מגזר מגזרי יותר מהמגזר הדתי־לאומי. ואני כותב את זה כמחמאה. רצה הגורל ובדוכן שבו חתמתי על ספרי עמד גם יאיר יעקבי, אחת מארבע הצלעות של אנדרדוס וכוכב בפני עצמו. מה אני אגיד. בהתחלה חשבתי שלעמוד לידו זו דווקא אסטרטגיה שיווקית מוצלחת. הרי כולם מכירים את אנדרדוס, ויעקבי הוא בחור קורן וחייכן ומפורסם, אז מי שיעצור לקנות את ספרו החדש ״לא כזה סיפור״ אולי יעיף מבט גם על הספר שלי. די מהר התברר שלא רק שזו הייתה טעות, אלא גם נזק שיווקי בלתי נתפס. יאיר יעקבי התגלה כנועה קירל של שבוע הספר! כביונסה של המגזר הסרוג! זקנים וצעירים, ילדות וילדים, נשים במטפחות, גברים בשפמים, נערי גבעות, ביינישים, חיילים בסדיר ובמילואים, כולם ללא יוצא מן הכלל עצרו לדבר איתו, להצטלם איתו, להזכיר לו את המפגש ההוא לפני שש שנים בבת מצווה של האחיינית, את הסטנדאפ בקריית־שמונה שהחשמל בו לא עבד, את הטרמפ, את סרטון ההכתרה, זה היה פשוט מדהים. ראיתי איך מדגם די גדול מתוך המגזר מחבק את הסלב שלו ולא מרפה. והחיבוק הזה - שיכול להיות לעיתים חיבוק דוב, כובל, מנכס, מגביל - הוא גם מתנה.
וככה, עם המחשבות האלה, יצאתי בדרכי הביתה. ביציאה עצרה אותי מישהי, מחזיקה בשלושה עותקים של ספרי החדש וביקשה שאכתוב לה שלוש הקדשות שונות. אחת לבן דוד שלה שהוא בחור ישיבה חרדי שלומד באיתרי, אחת להורים שלה שגרים בקדומים ואחת לה, דתל״שית ממוסררה. זכינו.