"תגידי", שאל אותי החבר הטלפוני שנוהג להתקשר אליי רק כשהוא משועמם בפקקים, "מה בסוף קרה עם הילד, הוא מצא מכינה לשנה הבאה?" "וואי!" כבשתי את פי בכף ידי כמוכת תדהמה, "באמת שכחתי לעדכן אותך, הכול הסתדר". "נו מה את רצינית, שבועות אנחנו מדברים על הדרמה הזאת ואת לא מתקשרת לספר מה נסגר בסוף?" כשהוא אומר "דרמה", הוא מתכוון למערבולת שהעסיקה את משפחתנו במשך תקופה. שהפכה כל שיחת ערב לישיבת מטה חירום. שגרמה לי להרים טלפונים לכל העולם ואשתו, שהחלה כשהמכינה שהילד נרשם אליה ביטלה לכמה חניכים את המקום ברגע האחרון בגלל בעיה במכסות, בדיוק כשכל המכינות האחרות כבר סגרו את הרישום. באותו רגע הבית הפך למרקחה של דאגות. "לאן הילד ילך", "מה יהיה עם הדח"ש?", "למה דווקא לו?". שבועות ארוכים של חוסר ודאות עברו על הילד דקה לפני סוף השנה, כשאין לו מושג לאן ימשיך בשנה הבאה.

"כן, אל תשאל", בישרתי לחבר הטלפוני, "הוא מצא בסוף מכינה נהדרת. הלך לבדוק אותה וממש התאהב בחבר'ה, בדיעבד היא הרבה יותר מתאימה לו ממה שבחר בהתחלה". "תראי מה זה", עצר אותי החבר, "שבועות אנחנו מדברים על הסאגה הזאת ובסוף את שוכחת לעדכן אותי. את יודעת מה אני מבין מזה? שאנחנו לא יודעים לאחוז בטוב כשהוא קורה לנו". קולו של החבר נעלם לפתע למחוזות האין קליטה והותיר אותי למחשבותיי. זו תופעה מעניינת, השכחה הזאת. אנחנו זוכרים כל דרמה וכל כישלון מביך או צורב במהלך השנים. אבל הדברים שהסתדרו, שעברו יפה, שהתגלו כטובים יותר ממה שתכננו? אלה נבלעים בתוך החור השחור של הזיכרון.

בשנת 1930 חזה הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס שכאשר העולם יהיה עשיר דיו, בני האדם יעבדו רק 15 שעות בשבוע והבעיה הגדולה שלהם תהיה מה לעשות עם הזמן הפנוי. קיינס טעה בתחזית שלו - גם כשהחיים נעשו פשוטים יותר בגלל הטכנולוגיה, אנשים לא המעיטו בשעות העבודה שלהם. להפך, אנחנו עובדים היום יותר מאי פעם. הטעות היסודית ביותר הייתה ההנחה שהבעיה היא כלכלית בזמן שהיא בעיקר פסיכולוגית. אנשים לא באמת יודעים לעצור ולהתרווח לתוך הנוחות שהשיגו. התודעה הקולקטיבית תמיד תדאג שנדאג. תמיד תעסיק אותנו באיזו טרדה, כדי שחלילה לא נגלה מה קורה כשמפסיקים להיות דרוכים. שלא נשים לב לתרמית הגדולה ביותר, והיא שאנחנו בעצם יותר סובלים בדמיון מאשר במציאות.

גדלנו להיות עם של שורדים. מהרגע שעמדנו על דעתנו לימדו אותה להתכונן לשואה הפוטנציאלית ולסערה הלא ידועה שבוא תבוא. והנה קורה הדבר ופגענו קשות במתקני הגרעין של האויב הכי גדול שלנו זה שנים, ובאולפנים על מה מדברים? על הדאגות של היום שאחרי. כי ככה זה. בסביבה שבה ההישרדות היא דרך חיים אין ואקום לדאגות - נגמר הלחץ של פורים, עוברים ללחץ של פסח. סיימנו לטפל בבעיה אחת, עכשיו הזמן לבעיה האחרת. האוויר סמיך מחששות ולא קיים המושג הזה של לשכב רגע על הפוף, להרים רגליים למעלה ולהגיד "עכשיו טוב". כאילו השקט עצמו הוא איום. כאילו הרגע שבו נתחיל להרגיש בטוחים הוא בדיוק הרגע שבו תקרה הטרגדיה הבאה.

את הסדרה האחרונה שצילם בחייו, "החיים כשמועה", אסי דיין בחר לפתוח במונולוג בלתי נשכח. "קוראים לי אסי", הוא אומר למצלמה, "אסי דיין. אני שוקל 130 קילו והלב שלי כבר אחרי התקף. נראה לי שחייתי כבר מספיק בשביל ארבעה אנשים. הגיע הזמן לסכם, לעשות ספירת מלאי. יש 80 סרטים ששיחקתי בהם. תשעה אוסקרים. שלושה פרסים של מפעל חיים. שלוש וחצי שנים באשפוזים פסיכיאטריים. שלושה ניסיונות התאבדות. שני מעצרים. שלוש מלחמות. ארבע חתונות. ארבעה ילדים. אבל לפני הכול ולפני א־לוהים – אבא אחד, עם עין אחת". מה שהכי תפס אותי במונולוג הזה הוא ההכרה המאוחרת של דיין בכך שלמרות כל הקשיים שחווה, הוא הצליח לחיות חיים בלתי נשכחים ששווים סדרה. וייתכן שרק לפני מותו הוא היה מסוגל לעצור לרגע ולבצע את ספירת המלאי הזו. לפעמים אנשים יעברו חיים שלמים וישכחו לבצע אותה.

הדברים מתרחשים. בזמנם הבלתי מתחשב. רק שהחושים התפיסתיים שלנו לא תמיד מצליחים לקלוט אותם בזמן אמת כי הם שבויים לפעמים בהגדרות ישנות של מהי הצלחה. והנה עברו ארבעה חודשים מאז גירושיי ולא עצרתי להבחין שהיי, אני על הרגליים, למרות כל מה שהפחידו אותי. ושאני ממש סבבה ומצליחה להתקיים עם הילדים שלי וליצור להם חוויית בית ויציבות גם בחיים החדשים. אפשר לעצור לרגע את הרכבת הדוהרת של הדאגות ולהגיד שהגענו. כי באמת, נכון לעכשיו, הגענו.

rachelm@makorrishon.co.il