לקראת הפצצת הכור הגרעיני בעיראק הודלפו ב־1980 ידיעות על המבצע לשמעון פרס, ראש האופוזיציה. פרס פנה לראש הממשלה בגין והזהיר אותו שאם ישראל תפציץ בעיראק היא תישאר בודדה בעולם, "כערער בערבה". בגין דחה את המבצע בגלל ההדלפה – אך לא ויתר עליו. כשהמריאו הטייסים התהלך בגין בלשכתו ואמר תהילים. תוכנית הגרעין העיראקית הושמדה, והעולם הגיב בחריפות: האו"ם גינה בתוקף וארצות הברית השעתה את משלוחי הנשק לישראל. אחרי עשר שנים כולם דיברו אחרת.

מיד לאחר אותה הפצצה ניסח ראש הממשלה בהודעה רשמית את המדיניות שנודעה לימים כ"דוקטרינת בגין": "בשום תנאי לא נרשה לאויב לפתח נגד עמנו נשק להשמדה המונית". אולמרט יישם את דוקטרינת בגין כאשר הפציץ את הכור בסוריה; נתניהו יישם אותה כאשר השמיד את תוכנית הגרעין האיראנית. אך דוקטרינת בגין התפרשה כמתמקדת בנשק לא קונבנציונלי, והמציאות לימדה אותנו שאי אפשר להסתפק בכך.

ישראל ניצבת היום בצומת דרכים מכריע: האם תדחיק את לקחי הטבח והמלחמה ותחזור חלילה למנטליות של אוסלו, או שמא תבחר סוף־סוף בדרך אחרת. מאז מלחמת לבנון הראשונה השתלט על ישראל פחד מיוזמות התקפיות רחבות היקף: התקפָפוֹביה. בטבח הנורא ראינו מה קורה כאשר מניחים לאויב מרושע לקנן על גבולותינו, ומסתפקים בפייסנות, בהגנה ובהרתעה. העובדות הללו צריכות לשנות בדיעבד גם את שיפוטנו על מלחמת לבנון של תשמ"ב (1982). אפשר רק לדמיין אילו זוועות היה מחולל אש"ף לוּ הנחנו לוֹ אז להמשיך להתבצר ב"פתחלנד".

הגיע הזמן להרחיב את "דוקטרינת בגין". אחרי מבצע "עם כלביא" ציין נתניהו כמה פעמים שתוכנית הטילים הבליסטיים של איראן הייתה איום קיומי על ישראל: איראן התכוונה לייצר 20,000 טילים כאלו, השקולים לשתי פצצות אטום. יש הטוענים שדווקא התפתחויות בתוכנית הטילים היו הטריגר ל"עם כלביא". צריך להדגיש את החידוש שבאמירה הזו: אחרי עשורים של השתבללות, ישראל יזמה מתקפה אקטיבית כדי להסיר מעליה גם איום חמור שאיננו גרעיני. אפשר לקוות שהתודעה הזו לא תצטמצם אך ורק לאיראן. מזכיר הממשלה יוסי פוקס אמר בריאיון ליהודה שלזינגר שמדינת ישראל מכוננת תפיסת ביטחון חדשה גם מול שאר אויביה – בלבנון, בעזה ובסוריה: "שבעה באוקטובר היה קריאת השכמה", אמר פוקס, "שינינו את פני המזרח התיכון. מה שהיה לא יהיה". מכל אלו מסתמנים קווי מתאר ראשוניים לתפיסת ביטחון, שאם יתמיד בה נתניהו אולי תיקרא יום אחד "דוקטרינת ביבי": ישראל לא תאפשר לאויב הקורא להשמדתה להחזיק ביכולת לפגוע בה באופן אנוש.

אי אפשר לסמוך על מודיעין מקדים; כפי שגילינו לאסוננו בטבח שמיני עצרת, מודיעין יכול ללמד אותנו על יכולות, אך לא על כוונות. אי אפשר גם להסתפק בהרתעה; חלק מהאויבים שלנו אי אפשר להרתיע, אלא רק לרסק. תפיסת ההרתעה הניחה שיחידים ואומות פועלים בעיקר למען האינטרסים שלהם, ואם מלחמה תפגע באינטרסים המעשיים שלהם – אין שום סיבה שיפתחו בה. בטבח גילינו עד כמה זה לא נכון באזורנו. סינוואר וחבריו היו מוכנים להרוס את עזה כדי להרוס אותנו יחד איתם. בחסד ה', מזימתם נכשלה. המשימה שלנו בעזה עוד רחוקה מסיום – לחמאס יש עדיין כוח, והחטופים עדיין לא בבית; וישראל צריכה לערוך חשבון נפש עמוק על המלחמה הארוכה בחזית הזו. אבל איך שלא ייגמר הסיפור בעזה – כבר ברור שהסוף הזה יהיה שונה מאוד ממה שחזו מנהיגי חמאס. נחוצה לנו תפיסת ביטחון חדשה, שתאמר בקול צלול: לא מספיק להרתיע מפלצות; צריך לקצוץ את טלפיהן.

כך מנסח ספר ויקרא את המציאות המיטיבה ביותר שאליה יכולים לייחל בני ישראל, לפני בוא המשיח, אם יעשו את הטוב בעיני ה': "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ... וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". לעת עתה, אומרת התורה, המרב שנוכל לקוות לו הוא שאנחנו נרדוף את אויבינו, ולא להפך. לא כך נהגנו אנחנו: הקם להורגנו – נמנמנו מלהורגו. בטיפשותנו אפילו נקטנו שוב ושוב במהלכים מדיניים שכבלו מראש את ידיו של צה"ל ביש"ע. אנחנו חייבים לבחור בנתיב אחר – והוא אפילו אינו סותר בהכרח את האפשרות להסכמי שלום נוספים. הלוואי שנרחיב את הסכמי אברהם; אבל לא במחיר של עוד עקדות יצחק.

motzash.navon@gmail.com