אליס מילר לא רצתה להיות טייסת כמו שאני רציתי להיות סמפי"ק. אחרי כל כך הרבה טורים אין צורך להסביר לכם שסמפי"ק הוא מי שמנהל את נגמ"ש הפיקוד שממנו נשלחות המשימות לסוללת התותחים. מן החודש הראשון למלחמה הפצרתי באיתי השליש שימצא לי קורס סמפי"קים. אבל מתברר שאין בצה"ל קורס כזה, אף שסוללות המילואים משוועות לסמפי"קים יותר מלכל תפקיד אחר. גם כי שבשנים האחרונות רוב הסמפי"קים החדשים הם סמפי"קיות, וקשה לשלב אותן עם בוגרי הישיבות שגודשים את מערך המילואים. כשראיתי מודעה על קורס שהופך מפקד צוות לסמפי"ק התחננתי שיניחו לי להצטרף, אף שאינני מפקד. דיברתי עם המג"ד ועם המח"ט ועם קצין מילואים ראשי. הגעתי עד קתמ"ר, הוא קצין תותחנים ראשי. שלחתי לו פנייה נרגשת בצירוף טורים להמחשה מהעיתון שיוכיחו לו את המחויבות שלי לחיל, ולשווא. עד שיום אחד הקתמ"ר ירד לשטח וניגשתי לשאול אם משהו השתנה. הוא הביט בי ואמר: עזוב אותך מקורס. אם המפקדים שלך סומכים על היכולות שלך – בהצלחה. וכך התחלתי לשמש בתור סמפי"ק תחת לנגפורד, ותחת פרץ שהחליף אותו בסבב ג', אבל משהו היה חסר. נכון, פתחתי בעצמי את המשימות ובדקתי את מהירויות הלוע. אבל תמיד היה בסביבה סמפי"ק נוסף, אמיתי, שיכול היה לגבות אותי אם משהו ישתבש. עד שלפני שבועיים ראיתי הודעה: לסוללה שיורה עכשיו על עזה יש חוסר בסמפי"ק. ידעתי: זאת ההזדמנות שלי.

חשוב לי לציין שבשום שלב לא שיקרתי. אני פחות מתחבר לסיפורי גבורה שכוללים מידע שקרי שהועבר למפקדים. בסוף אנחנו מתעסקים כאן בחיים. הרבה חיים שהיה לי חלק בנטילתם, וגם חיים ראויים מהם שהשתתפתי בהצלתם. לכן הבהרתי למפקד הסוללה שלא הוסמכתי רשמית, ונתתי לו את שמות המפקדים שיכולים להעיד על כישוריי. כשהגעתי למוצב זיקים הרגשתי קצת כמו מולאן. חושש שמישהו יסיר מעל פניי את המסווה. גם אלטמן, ה־סמ"פ בה"א הידיעה, לא היה בטוח שכדאי להפקיד בידיי את המושכות. מה שקנה את האמון שלו סופית היה הגלח"ץ. הגלח"ץ, או הגלצ"ח (גילוח צחצוח), עבור לוחם המילואים הוא כמו מגבת עבור הטרמפיסט לגלקסיה. מי שרואה לוחם מילואים צועד בנעל מגולחצת, יניח אוטומטית שהוא מחזיק בכיסו חוסם עורקים, מנקה את הנשק בכל בוקר ומתפעל מעצורים מתוך שינה. ויצא שבאותו היום הנעליים שלי היו מגולחצות. צחצחתי אותן פעם בקו הקודם לכבוד שבת, וכיוון שבקו ההוא לא עשינו כלום הן נשארו עדיין מבריקות. אלטמן, שכבר שלושה שבועות לא זז מהמוצב המאובק, והנעליים שלו נראו בהתאם, הביט בנעליים שלי, אחר כך בי, ושאל במבט מתפעל מהול בשמץ של קנאה: אז מה, אתה מקפיד על גלח"ץ? זה לא שאני צהוב או משהו, השבתי, משתדל לשמור על פנים רציניות, אבל גלח"ץ בעיניי זו חיילות בסיסית.

כנס, הוא אמר, נתרגל קצת יבשים. נכנסתי לנגמ"ש ולא הספקתי לגעת במחשב עד שנשמע בקשר הגדוד המסתייע: צריכים דחוף אש לחילוץ! הרגשתי ממש בגוף שלי את התנועה שמבקשת לקום וללכת. יכולתי לעשות את זה. הסמפי"ק שאותו החלפתי עוד לא הספיק להתרחק. אך באותה שנייה ידעתי גם שאני מסוגל. ושהחיילים שמחכים לאש בשטח יקבלו אותה באופן הכי מהיר ומדויק שיש.

כבר שבוע אני כאן, סמפי"ק יחיד בסוללה. קופץ לכל המשימות. מלווה שתי חטיבות של חי"ר בכל פשיטה. והתחלתי להבין מה הדבר הזה שיושב על המפקדים והקצינים שלנו והופך את הפנים שלהם כה עייפות. אלו לא שעות השינה (שעתיים רצופות בלילה הן בגדר הפתעה), וגם לא הזיעה והלכלוך (צריך למצוא מחליף אפילו כדי להתקלח). זה הכובד העמוק של קבלת האחריות. אחריות שהם לוקחים בידיים מושטות. יום לפני שבאתי היה אירוע לא נעים. ירי שנגמר באופן טרגי. אלטמן סיפר לי על האירוע לפרטיו, מראה סרטונים ממצלמות כטב"מים וציטוטים מיומן המבצעים. ואומנם התחקיר הצה"לי הוציא אותו ואת הסוללה נקיים לחלוטין, הוא שואל פעם אחר פעם: נראה לך שיכולתי לעשות משהו אחרת? שום דבר, אני אומר לו, באמת לא יכולת לשנות שם שום דבר. ואני נזכר בלנגפורד, אחרי אירוע שבו ירו טיל נ"ט על כוחותינו, והוא הסתובב ימים שלמים מיוסר על שלא התעקש יותר מול האוגדה שיתנו לנו לירות לפני התמרון עוד פגזים.

עבדתי כבר עם הרבה מאוד קצינים בדרג הביניים של מפקדי הפלוגות והגדודים. אף פעם לא ראיתי אותם בורחים מאחריות. רק מסירים אותה מעל החיילים שתחתיהם. מקבלים את האשמה על טעויות שלא ביצעו. וידעתי שאת זה ביקשתי, את הזכות, כפי כוחי, לשאת איתם בעול.