האמת? אני קצת מאוכזבת מעצמי בכל הנוגע למלחמה עם איראן. אולי אפילו מאוכזבת ממקבלי ההחלטות, בכל הנוגע אליי. ולא רק לגביי, אלא גם בנוגע לחלק גדול מהציבור הישראלי, ובתוכו אני, שפוספס בענק במערכה הזו.

אני לא מאשימה אף אחד. באמת לא. רק קצת מאוכזבת. כי חברים, עוקבים יקרים, צייצנים חובבים, תגידו לי: איך לא המלצתם עליי? איך לא שובצתי לשום יחידה מיוחדת? ובכלל, איך אין לנו עדיין יחידה מיוחדת, כזו שמתאימה לי כמו כפפה ליד, והיא יחידת הטרולים?

בואו נודה בזה. לא כולם נולדו להיות לוחמים בשטח. יש כאלה שנולדו להילחם מהספה, עם כפכפים ומחשב נייד. יש כאלה שיכולים לפרק טנק, ויש כאלה שיכולים לפרק טוקבקיסט איראני בשתי שורות וגם לגרום לו להתנצל. כל אחד ותרומתו למערכה. ולכן, אני מעוניינת שתוקם ועדה לבחינת תפקידים חיוניים לוחמניים הדורשים כישורי כתיבה חריפים ויכולת להגיב תגובות פוגעניות באינסטגרם.

אני בטוחה ששמעתם אותם ברשתות או בחדשות, את המתקשרים המוזרים האלה עם המבטא הפרסי הכבד שמנסים להפחיד את האוזן הישראלית התמימה. "אנחנו עוד נגיע אותך!", "אתה צריך חיתול חה חה חה!", "יש לך פחד בראש!" ושאר אמירות מגוחכות שאפילו ילד בגן היה מנסח באופן אמין יותר.

ואני שואלת. תוהה. איך ייתכן שאצלנו, באומת הסטארט־אפ ניישן, מי שהמציאו את הטפטפות, את עגבניות השרי ואת ציפי שביט - לא חשבו להקים גם יחידת טרוליסטים משלנו שתשלח הודעות לאיראנים, תענה לטלפונים שלהם ותשבש להם את הבוקר?

כמה קשה זה כבר יכול להיות? שלחו לי מיקרופון ואיזה פילטר קול שנשמע כמו קריין מערוץ איראני משנות השמונים, ותראו איך אני ברגע עושה להם התקף חרדה לאומי. "שלום, מדברת רחל מהביטוח הלאומי. רציתי שתבדקו אם יש לכם מים זורמים בברז. מה, אין לכם מים בברז? ברור, אתם מחבלי משמרות המהפכה וישראל בדרך להפציץ אתכם חה חה חה".

מני ממטרה עולה דרגה

איפה הדמיון הקרבי? איפה היצירתיות שידענו לגייס בימי הקמת המדינה? חברים, הגיע הזמן לחשוב מחוץ לקופסה. מספיק עם חשיבה צבאית של המאה הקודמת. לא ראיתם את הציוצים של טראמפ? ועוד באותיות גדולות! היום מלחמות מנוהלות בטוויטר, באינסטגרם ובתיבת ההודעות של אנשים שלעולם לא ידעו איך השגת את המספר שלהם.

לצד יחידת "נמר" או "עוקץ", אני מציעה להקים את יחידת "העכביש". סיירת של מגיבים עוקצניים ברשת שזוממים תגובה בזמן אמת לכל איום. חמינאי כותב משהו? בתוך שלושים שניות תגובה, מם, סקר באינסטגרם וסטורי עם פילטר חתלתול תלת־ראשי. מלחמה זה לא מה שהיה פעם, חברים, היום מדובר בקרב על התגובה הראשונה.

ואם אנחנו כבר פותחים את כיווני החשיבה האסטרטגית ללוחמה שמותאמת לטכנולוגיה של שנת עשרים וחמש, למה לא ללכת על לוחמה קולינרית? נשלח לאויב סרטונים של קובה סלק, עראייס בפיתה, סיר מפרום לוהט, ניחוחות של גפילטע עם חזרת (טוב, אולי נסחפתי). נראה אותם נשארים מרוכזים במטרה הלאומית כשהם צופים בסיר מבעבע.

ובכלל, מה עם לגייס את ההורים המתוסכלים למערכה הזו? מה עם קצת לוחמה רגשית? נשלח אליהם אמהות פולניות שיצקצקו להם בקול חמור סבר, ויגידו "מה זה חומייני? עוד פעם הטילים? וככה אתה מתלבש? זה לבן מדי, זה שקוף, תחליף למשהו מכובד יותר. תתחתן, תלמד מקצוע נורמלי. די עם הטילים, זה עושה לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים". או בשלב הבא, אבא עצבני שצועק ברקע: "בראש של אמא שלי הלך עליך". למה רק על סורוקה?

ואיך לא חשבנו על לוחמה מוזיקלית? לשבש להם את הקשר עם פלייליסט ישראלי בלתי נשכח. כבר עשינו את זה בתחילת המלחמה עם מני ממטרה. בואו נשכלל את זה עוד, עם קצת אברהם פריד, קצת עופר לוי, אולי חני נחמיאס בפתיח של "בובי בינבה ופונפון". ואם זה לא יספיק, נעלה שלב: שיר הבטלנים בביצוע נתן דטנר ואבי קושניר. לא ייקח הרבה זמן עד שהם יתחננו להפציץ בעצמם את הגרעין של עצמם, רק שנפסיק.

זה לא שאני מחפשת לנו עוד משימות דורשות אנרגיה בתקופה הזו. פשוט, התבוננתי השבוע בחשיפות של כל מיני פעילים שנתפסו בארץ, כשהם עובדים בשירות האויב. מצלמים מקומות למען איראן, כותבים פוסטים מסיתים, זוממים מזימות מגוחכות על גבול הגאונות. תראו איזו תשומת לב הם קיבלו - כמעט כמו טייסי המטוסים שלנו. בזמן שאנחנו משקיעים בטכנולוגיות משוכללות להגנה ולחימה, להם יש רעיונות פורצי דרך. אז אולי נלמד דבר או שניים גם מהאויב, רק בלי להעתיק את השמלות המביכות האלה.

אני באמת חושבת שיש יותר מדרך אחת לנצח מלחמה ויש גם לא מעט דרכים מצחיקות הרבה יותר מהדרך הנוכחית.

אז אם מישהו במטכ"ל קורא את הנכתב פה - אני פנויה. גם למילואים. תביאו רק קפה, אייפון וגישה לוויי־פיי, שתהיה מהירה יותר מאשר בחוות־גלעד. את שאר העבודה אני כבר אעשה לבד.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il