אלה היו שבועיים מצוינים לדונלד טראמפ. מאז תחילת נשיאותו, טראמפ חווה בעיות ואתגרים רבים. מלחמת המכסים שהכריז על העולם הוכתרה ככישלון והובילה לירידות בבורסה. הוא הסתכסך עם אילון מאסק, שהיה יד ימינו. בזירה הבינלאומית הוא נכשל בעזה ובאוקראינה, והפיחות במעמדו הוביל לכישלון המשא ומתן עם איראן. בזירה הפנים־אמריקנית, בתי משפט פדרליים עצרו את החלטותיו הנשיאותיות.

בשבועיים האחרונים, לעומת זאת, השמיים מחייכים לנשיא. טראמפ הולך מהצלחה להצלחה. הכול התחיל במבצע "פטיש חצות", שבו הפציצה ארה"ב שלושה אתרי גרעין איראניים, בעיקר את פורדו. טראמפ הלך כאן על חבל פוליטי דק. רוב בציבור האמריקני מתנגד להתגרענות איראנית, אבל רוב גדול גם מתנגד לפעולות צבאיות במזרח התיכון, מחשש שהן יהפכו למה שהבדלנים מכנים "מלחמות לעד". בתעמולה הזו מעורב גם ימין אנטישמי, שמציג כל פעולה צבאית אמריקנית כשירות למען ישראל, שמנהלת כביכול את הממשל ומסכנת את האינטרסים של ארה"ב ואת חיי אזרחיה וחייליה.

טראמפ הצליח ללכת בין הטיפות: פגיעה בתוכנית הגרעין בפעולה ממוקדת ונקודתית מאוד, ומיד אחריה הוא כפה הפסקת אש. מעבר למימוש ההבטחה שלו ולהכרת התודה הישראלית והסונית, הפעולה מחזירה לו מעמד מרתיע ומסייעת לדומיננטיות שלו באזור ובעולם. גם הציבור האמריקני התרשם.

המבצע התרחש ב־21 ביוני, וטראמפ קצר את הפירות הבינלאומיים במהירות: ב־26 ביוני הבטיחו לו מדינות נאט"ו להזניק את ההשקעה הביטחונית שלהן מ־2% מהתל"ג ל־5%. מדובר בהישג מפתיע ומרשים, שגם יפחית את הוצאות הביטחון של ארה"ב וגם ייטיב עם תעשיית הנשק שלה. אגב, ארה"ב גם השיגה הסכם לסיום המלחמה בין רואנדה לקונגו, סכסוך בן כשלוש שנים עם יותר מ־7,000 הרוגים ו־600 אלף פליטים, שלא ממש מעניין את העולם הנאור.

בין לבין, טראמפ גם זכה לסדרת ניצחונות בבית המשפט העליון. השופטים קבעו שהממשל יכול לגרש מהגרים לא חוקיים למדינות צד שלישי, שמותר לממשל לקבוע חובת זיהוי גיל באתרים פורנוגרפיים, שמותר להורים להוציא את ילדיהם משיעורי חינוך מיני פרוגרסיביים, ושאסור לבתי משפט אחרים להתערב במדיניות הממשל בפסיקות אוניברסליות, אלא רק לפסוק בעניין העותר המסוים שמולם. כך הוסרה מדרכו של טראמפ מכשלה משפטית משמעותית, שהוכרזה כעת כלא לגיטימית. יש שופטים בוושינגטון; מי ייתן ויהיו גם בירושלים.

ראוי לציין שפסקי הדין הללו נחלקו באופן מובהק בין שופטים שמרנים לפרוגרסיבים. מיעוט השופטים ה"נעור" ביקש להסמיך את בתי המשפט הפדרליים כקובעי מדיניות ממשלתית, אך השופטים השמרנים הבהירו שגם למשפטנים יש גבולות בדמוקרטיה. מומלץ לשופטים ה"שמרנים" אצלנו לקרוא בעיון את ביקורת שופטי הרוב על הרדיקליזם המשפטי של עמיתיהם, כדי ללמוד כיצד מוכיחים שופט שפוסק באופן אנטי־דמוקרטי, בניגוד לתקדים המשפטי ולחוק הברור.

בפוליטיקה הפנימית, טראמפ מתקרב לסיום העברת "התקציב האחד הגדול והיפה". זה היה רחוק מלהיות פשוט, מפני שהרוב הרפובליקני בבתים דחוק, ויש בתקציב היבטים בזבזניים שהימין השמרני לא אוהב. אבל הנשיא יחתום על התקציב ביום שישי זה, 4 ביולי, יום העצמאות האמריקני, ויסמן בכך עוד ניצחון גדול ואישור גורף למדיניותו.

למעשה, טראמפ מצליח לממש לא מעט יעדי מדיניות שהבטיח לבוחריו. הוא שלח כוחות ביטחון כדי להשתלט על המהומות בלוס־אנג'לס, ומספר המסתננים הלא חוקיים לארה"ב צנח באופן דרמטי כמעט מיד. הממשל עצר כעת כ־300 איש שמעורבים בהונאה עצומה של טיפולי בריאות, בשווי של כמעט 15 מיליארד דולר. הנתונים הכלכליים טובים, האבטלה יציבה, מחירי האנרגיה נמוכים, ושוקי המניות בסך הכול חיוביים. כעת טראמפ מנצל את המומנטום לפתיחה מחדש של מלחמת המכסים, בתקווה להישגים נוספים.

מגש הכסף

ההצלחות מצטברות, וטראמפ מצוי כרגע באופוריה ובתחושת כוח גדולה. אלא שמבחינתנו, אלה לא בהכרח חדשות טובות. בשיא הצלחתו, טראמפ עלול לגלות חוסר סבלנות למחלוקות וחוסר סובלנות לאי־הסכמה, בזמן שבנוגע לישראל יש לו כמה רעיונות שאינם בדיוק ריאליסטיים.

טראמפ, כידוע, רוצה להיות איש השלום. חלק מהצלחתו הפוליטית בארה"ב נובעת מכך שהוא לא נופל לקטגוריות המקובלות של "מתערבים" בזירה הבינלאומית (או "ניאו־קונים") מול "בדלנים". הוא מוכן להתערב ולהפעיל כוח, אבל ברירת המחדל היסודית שלו היא כלכלית: לעשות עסקים. ובעסקים הוא לא בוחל בשותפים, והוא לא באמת מבין שישנם אנשים ומדינות שהאידאולוגיה שלהם לא מתחילה ונגמרת בשורת הרווח.

משום כך הסיום באיראן היה פתאומי ומאכזב; טראמפ לא רוצה להפיל אפילו משטרי אימים כמו של האייתוללות, אלא לדחוף אותם לכיוון שמועיל לו כלכלית. לכן כעת צפוי שידחק בנו להסכמים, אם לא לעסקת חבילה גדולה, שיועילו לו אזורית.

חלק מהחבילה יהיה בהחלט מועיל, כמו הרחבת הסכמי אברהם לסעודיה ואולי לאינדונזיה. אבל אנו צפויים להתמודד גם עם מוקשים בעייתיים מאוד. שאלת הרשות והקמת מדינה פלסטינית בוודאי תעלה, כך גם הסיום בעזה. טראמפ מאוד רוצה למכור חימוש מתקדם למדינות באזור, כולל לטורקיה, שחולמת על מטוסי 35־F. ולבסוף, סאגה שלמה לפנינו בעניין סוריה.

טראמפ כבר הסיר חלק מהסקנציות על סוריה, עם הסתייגויות שמעמידות את כל העניין באור מגוחך; למשל, הממשל מבטיח שלא יוסרו סנקציות במקרים של הפרת זכויות אדם או קשרים עם אל־קאעידה. לפי הכלל הזה, אי אפשר להסיר אף סקנציה משלטון אל־ג'ולאני. אבל כמובן שיסירו, וכך הדיקטטור החדש ירוויח פעמיים: מסירים ממנו גם את הסנקציה וגם את כתם ההשתייכות הקיצונית והפרות זכויות האדם.

המסקנה היא שנתניהו חייב להגיע לוושינגטון עם קווים אדומים ברורים. מבין ההתפתחויות בסביבה, רצועת עזה מדאיגה פחות. אפשר להפסיק את המלחמה תמורת החטופים, נסיגה עם פרימטר, והבנה שישראל לא תאפשר לחמאס להתעצם. אתגרי הרשות הפלסטינית, טורקיה וסוריה, מטרידים הרבה יותר. טראמפ בתמימותו בטוח שהוא קונה שלום, אבל מוכרים לו הודנה.

לסיכום, הצלחותיו של טראמפ משמחות ומועילות לארה"ב ולעולם, ועדיין עלינו לוודא שלא יהפכו לחרב פיפיות עבורנו, ושאויבינו לא יתרגמו את שאיפות השלום שלו למגש הכסף של שאיפות המלחמה שלהם.