מאמרו של יהודה יפרח בשבוע שעבר (30.6) מציג את סיפורו של מ', צעיר מקהילת יוצאי אתיופיה, אשר עבר מסע חיים לא פשוט, הגיע לישראל, למד בישיבת הסדר, וסיים בהצלחה הליך גיור ממלכתי. במרכז המאמר עומדת התערבותו האישית של הרב יהודה עמיחי, ממלא מקום ראש מערך הגיור לשעבר, שהביאה לכך שוועדת החריגים של משרד הפנים ומערך הגיור אישרה את קבלתו של מ' לתוכנית הגיור למרות התנגדותה הראשונית.
עוד כתבות בנושא גיור
סיפורו של מ' אכן עוצמתי ומרגש, אבל המסר האמיתי הוא בדיוק הפוך ממה שניסו להציג במאמר. מאסנו בעובדי ציבור שמצליחים לפתור בעיות נקודתיות של אחיהם למגזר, אנחנו חייבים לקדם שינוי מערכתי במערך הגיור.
ולכן, דווקא בשל חשיבותו של המקרה, חשוב להרחיב את נקודת המבט: המאבק האמיתי סביב מערך הגיור איננו נוגע למקרה הבודד של מ׳, אלא לעתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית שמבוססת על ערך של קיבוץ הגלויות. במדינת ישראל חיים מעל חצי מיליון אזרחים "חסרי דת". הם משרתים בצה"ל, משלמים מיסים, ובמקרים רבים הם גם רואים את עצמם כיהודים, אך בפועל הם בוחרים שלא להתגייר. סקרים מראים שרבים מהם חושבים ומעוניינים באפשרות של גיור, אך לא במצב הנוכחי, לא כשהמערכת פועלת כמו שהיא פועלת. ולמה הם כל כך נמנעים? כי הם שמעו עשרות סיפורים מקרובי משפחה וחברים על הגישה של מערך הגיור, גישה שמקעקעת את זהותם האישית ומציבה רף הלכתי כמעט בלתי אפשרי (ובטוח שלא מתחייב).
הכי מעניין
זהו המשבר האמיתי וזו השאלה שצריכה להישאל: מדוע מדינת ישראל בוחרת כבר 77 שנה לטמון את הראש בחול במקום לקדם מדיניות גיור אמיצה, רחבת היקף, שמבוססת על פסיקה הלכתית אחראית ואנושית?
הרב יהודה עמיחי ב-2014. | צילום: ראובן קסטרו
חשוב להגיד, מערך הגיור נכשל בתפקידו היחיד – לגייר. זה המצב כבר שנים ארוכות, אבל תחת ניהולו של הרב עמיחי המצב החמיר. יש להודות כי הרב עמיחי נחשב לרב נעים הליכות, אך כאשר בוחנים את המספרים, הם פשוט מדברים בעד עצמם. בשנתיים האחרונות, תקופת כהונתו של הרב עמיחי, התגיירו במערך הגיור כ-1,500 אזרחים "חסרי דת" שהם פחות מ-0.5% מהאוכלוסיה הזו – אוכלוסיית היעד של המערך.
בהקשר הזה, אי אפשר לטעון שהבעיה היא תקציבים. בכל אחת מהשנים האלה, הוקצה למערך למעלה מ-100 מיליון שקלים. אבל האמת שהעניין הוא לא התקציב, הוא הגישה - ובשנים אלה המערך נותר חסום, לא נגיש, וקרוע בין בירוקרטיה, פוליטיקה ומחלוקות פנימיות.
עצם העובדה שמקרה כמו של מ' בכלל נדרש להתערבות אישית של ראש מערך הגיור עצמו כדי לעבור "ועדת חריגים", ממחישה עד כמה המערכת לא מתפקדת. אין שום בסיס הלכתי לוועדה זו, פשוט המערכת התמכרה לבירוקרטיה. בעבר, במערכת הישנה, מ' היה יכול להופיע בפני בית הדין הרבני ולהתחיל את התהליך בלי חסמים מיותרים. דווקא ההתערבות של הרב עמיחי, טובות כוונותיו ככל שיהיו, רק מדגישה את ההסתמכות של המערכת על קשרים אישיים במקום על עקרונות ברורים.
מערך הגיור קרוע בין בירוקרטיה, פוליטיקה ומחלוקות פנימיות. משתתפים בקורס הגיור "נתיב" למצולמים אין קשר לתוכן המאמר. | צילום: אריק סולטן
יש לציין נקודה מהותית נוספת: הרב עמיחי החליט לכהן כראש המערך ב-60% במשרה בלבד. מה זה אומר על מחויבותו לתפקיד? כיצד ניתן לצפות שתהליך הגיור ייפתח לכל דורש, כשהעומד בראש המערך איננו רואה בכך שליחות במשרה מלאה?
ואם לא די בכך, הסאגה סביב מינוי הקבע לראש המערך רק מעצימה את תחושת המבוכה הציבורית. ועדת האיתור, שכללה את הרב הראשי הספרדי דוד יוסף, בחרה בדיין אחר. אך כאשר הסתמן שהמועמד אינו שייך למחנה הפוליטי הרצוי בלם השר סמוטריץ' את המינוי. דבריו בכנס באילת כתגובה לדברי מעידים על כך בבירור: "יש לנו אתגר עם ראש מערך הגיור. אנו נחושים שהרב יהודה ימשיך". אין כאן אתגר הלכתי, יש כאן אתגר פוליטי בלבד.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' | צילום: נעמה שטרן
אצלנו בעתים, מעולם לא החזקנו מ"ספירת כיפות", לא בבתי הדין הרבניים ולא במערך הגיור. אנחנו מכירים מספיק דיינים ציוניים גרועים ומספיק דיינים חרדים מוצלחים. השאלה היא לא הכיפה אלא הלב והכתפיים.
בפועל, כל עוד שאלת הגיור תנוהל ככלי פוליטי ולא כאתגר לאומי כלל ישראלי, הגרים ימשיכו להיפגע. הפוליטיזציה של מערך הגיור מונעת קידום, מונעת פתיחות, ומונעת לקיחת אחריות. השאלה אינה אם הרב עמיחי עזר לאדם אחד או שניים. היא אפילו איננה מדוע מאות אנשים שהשלימו את תהליך הגיור ממתינים לאישור חתימה פורמלי במשך חודשים. השאלה האמיתית היא איך מדיניות הגיור במדינת ישראל מתנהלת ללא חזון.
הגיעה העת שמדינת ישראל תפסיק להסתפק בכיבוי שריפות ותקדם מדיניות לאומית רחבת היקף, כזו שתתייחס לגרים בכבוד, ותבסס את הגיור על יסודות של הלכה אחראית, אנושיות, וחזון יהודי אמיתי.