לפני שבועיים באיזה ערב, נסענו שולי ואני להופעה של להקת הפיל הכחול בבארבי. עכשיו כשאני כותב את זה, זה נראה לי כמו דיווח תלוש מחיים קודמים, אחרים ורחוקים, אבל באמת זה היה ביום רביעי לפני שבועיים, לא כזה מזמן. הו, כמה שחיכינו להופעה הזו.

כששולי ואני היינו זוג צעיר וטרי בלי ילדים היינו הולכים להרבה הופעות חיות בתור שני אנשים שמאוד אוהבים מוזיקה ובעלי טעם מוזיקלי די זהה. אבל מאז שהפכנו להורים לשני ילדים מתוקים בעולם זה כבר נהיה קצת יותר מסובך. למצוא בייביסיטר, לחזור מאוחר, לקום מוקדם, מה שנקרא החיים עצמם. ועדיין, חשוב לנו לשמור על גחלת הנעורים הזו ומדי פעם, כשמתאפשר, כשיש איזו הופעה שווה, בעדיפות של קרבה לבית, אנחנו הולכים. וככה, לפני חודשיים ומשהו הפיד טִרגט לי פרסומת למופע 20 שנה ללהקת הפיל הכחול. מיד עשיתי צילום מסך, שלחתי לשולי וכתבתי לה: הולכים? ושולי, בלי לחשוב פעמיים, ובלי לבדוק תאריך ובלי כלום כתבה לי בחזרה תוך עשר שניות: ברורררררר. אז נכנסתי לאתר של הבארבי, הזמנתי לנו כרטיסים ושריינתי ביומן.

הרבה מוזיקאים מלווים את החיים של שולי ושלי. כאלה שמתנגנים ברקע של הקיום המשפחתי שלנו. אני מתאר לעצמי שלכל משפחה ולכל זוג ולכל בנאדם יש איזה פסקול כזה ״פרטי״ שמזכיר לו רגעים, שמעורר געגוע. ואצלנו, ללהקת הפיל הכחול יש מקום משמעותי בפסקול הזה. כשיצאנו אי אז בשנת 2016 בפגישות שידוך קלאסיות אך מיוחדות להפליא, היינו מדי פעם שולחים בינינו שירים שאנחנו רוצים להכיר זה לזה. ככה הכרתי לשולי את אביב גדג׳ ועמיר לב ואת השירים הלא מוכרים של שלמה ארצי, ושולי הכירה לי את זושא ואת ביני לנדאו וכמובן את הפיל הכחול. אחר כך התחתנו, ומתישהו בשנה הראשונה לנישואינו הוציאו הפיל הכחול את האלבום השלישי שלהם ״איך שאתה רוצה״, שהתנגן אצלנו בלי הפסקה בסלון הקטנטן ברחוב עובדיה סומך. מאז, לשנה ההיא יש ריח מסוים, וטעם מסוים ואור מסוים, ותחושות מסוימות, ופסקול מסוים שבו ללהקת הפיל הכחול יש מקום של כבוד.

מאז עברו כבר כמה שנים טובות, ומזוג צעיר וחולם בדירת 27 מטר מרובע הפכנו למשפחה קטנה, זוג הורים ושני ילדים שמתגוררים באותה שכונה, בדירה קצת יותר גדולה, עם חלקי לגו פזורים על הרצפה בסוף היום. תודה לא־ל.

חגיגת יום הולדת ה־20 ללהקת הפיל הכחול הזכירה לנו לנשוף שוב על גחלת הנעורים ההיא, וביום ההופעה השארנו את עקיבא ועלמה אצל אמא שלי ונסענו לנמל יפו בציפייה.

זה היה הערב הכי ישראלי בעולם. הבארבי היה מלא מפה לפה בצעירים ומבוגרים. מאשקלון, מעפולה ומפתח־תקווה. פריקים, נערי גבעות, חיילים משוחררים, זוגות בגיל העמידה וביניהם אנחנו, זוג חרדי מירושלים. לירון אטיה, סולן הלהקה, אמר מיד אחרי השיר הראשון שההופעה משודרת בגלגלצ והוא יודע בוודאות שיש חבר׳ה לוחמים בעזה ששומעים אותה ממש עכשיו. הקהל כמובן הריע בטירוף וזה היה רגע. רגע כזה שעשה חיבור טבעי בין המציאות של המלחמה המתמשכת לבין המציאות של השגרה. ובשגרה, מה לעשות, החיים ממשיכים לכאורה כרגיל ויש הופעות חיות.

אחר כך עלה להתארח אביתר בנאי שסיפר איך לפני 20 שנה במרכז הרפואי לוינשטיין, הוא בא לנגן ליד מיטתו של לירון הסולן אחרי שעבר תאונת סנובורד קשה. שם במחלקה, החברים הקרובים היו כותבים ומלחינים שירים, וככה בעצם נוסדה הלהקה. אביתר סיפר על איך שגלגל מסתובב לו, ואיך כעבור שנים מאז, שירי הלהקה נתנו עוגן נפשי לבן שלו כשעבר תקופה קשה ומבולבלת. גם ברי סחרוף עלה להתארח בכריזמה האופיינית לו, ומתברר שגם לו היה חלק בימיה הראשונים של הלהקה כשסידר להם על חשבונו חדר חזרות ואולפן. הכול היה מאוד אמיתי בחלל הבארבי, מאוד בגובה העיניים. היה באוויר איזה תדר של נדיבות, ושל חסד, ושל עין טובה ושל תקווה. לא הייתה שום פוזה של להקה. לא הורגש שום אגו. לא היו הדרן פומפוזי ולא שבירת גיטרות זועמת. זו הייתה הופעה סחית ודווקא לכן גם מאוד חתרנית, כי אין כאלה כבר. בדרך חזרה למכונית, קצת אחרי חצות, קיבלתי הודעת ווטסאפ ממישהו שהיה אמור להיפגש איתי ביום למחרת. הוא כתב שהוא נאלץ לבטל את הפגישה כי הוקפץ ליחידה שלו במפתיע. בטלגרם החלו לרוץ הודעות מוזרות עם אימוג׳ים כאלה של סירנות אדומות על תנודות חריגות במזרח התיכון. ביום שלמחרת עוד הספקנו להיזכר קצת בחוויות מליל אמש ואז, בשלוש בלילה התעוררנו בבהלה להתרעה: ישראל תוקפת באיראן. חיים שכאלה.