בדרך כלל נוהגים לסכם אירועים ברשימת תודות מכובדת.

ובאמת במבצע המפואר הזה שהגענו כעת לסיומו (בתקווה שאכן זהו זה, הסתיים באמת) ראינו במו עינינו כל כך הרבה אנשים, מערכות, צוותים ותכניות שהיו ראויות וראויים לתודות רבות. אל עבר חלקם נשאנו עיניים בהערצה רבה ובהתרשמות גדולה מהיכולות שהם מפגינים ובכך מרוממים את רוח העם וזוקפים את קומתו. אל חלקם רחשנו כבוד רב על הסיכון שהם נוטלים כדי להציל חיי אדם, את נחישותם בהגעה לזירות רבות ובהענקת הטיפול הכי טוב שאפשר לכל מי שזקוק לו.

ובתוך כל התודות שנאמרו השבוע ובכלל בשנתיים האחרונות, הוסבה תשומת ליבי למי שנעדרים באופן קבוע מרשימת התודות, לא בכוונה כמובן. ייתכן שאנחנו לא מודים להם מפני שאנחנו לא יודעים מי הם ומה באמת תרומתם במערכה הזו ובקודמות לה. ייתכן שהתרגלנו לנוכחותם והיא לא נראית לנו חריגה או משמעותית יותר מאשר במקומות אחרים. ייתכן גם שאנחנו חושבים שהם לא ראויים לתודה ולהערכה, אולי מפני שבתפקידם טמונות גם משימות "שחורות" יותר כמו חלוקת קנסות, שהיינו מעדיפים שלא להעריך את מי שעושה אותן.

אני רוצה להצביע על שתי קבוצות שקופות שבמלחמה הזו בלטו לי מאוד מאוד, בהכרת התודה שנעדרה מהם.

הראשונים הם משפחות האנשים הסמויים, אנשי השב"כ והמוסד, שבפועל, פעמים רבות חיים במציאות של סכנה אמתית ובחוסר וודאות כמעט תמידיים.

זכינו בשבוע האחרון לחוות את אחד מהרגעים הבודדים בהם הם צצו לפתע על פני השטח, אותם אנשי מוסד שכבר שנים ארוכות עושים מה שעושים אי שם מעבר לגבולות כדי לשמור על בטחוננו, ואנחנו יודעים עליהם רק במקרים נדירים כמו אלו. אבל תכלס, את בני משפחותיהם ואותם אנחנו מכירים רק בתור "עובדי משרד ראש הממשלה", בלי באמת להבין מה הפשר.

אני רוצה להרשות לעצמי לומר לכם תודה בשם רבות ורבים על מה שאתם עושים יום יום, בין אם במבצע מרהיב ומעורר השראה ובין אם בשגרה מלאת מתח, סכנות, וחיים שלמים בצללים. ללא שום הילת גבורה שמגיעה לכם, ולעיתים קרובות לא מוענקת אפילו במותכם. תודה.

מי אם לא אנחנו

בנוגע לקבוצה השנייה, השוטרים, אפתח בשני גילויים נאותים. האחד הוא שאני נגועה בדבר כיוון שמדובר באחי הקטן והאהוב, אשתו וילדיו. והשני הוא שלבושתי אם הוא לא היה מסב את תשומת ליבי לכך לא הייתי מעלה על דעתי לכתוב לו תודה.

זה התחיל משיחה סתמית בינינו האחים, בה הוא סיפר שהאריכו להם את המשמרות ל־12 שעות  בכל משמרת במשך שבעה ימים בשבוע. בשיחה הסתמית הזו אפילו תמהנו על העלאת השעות, ומה בכלל הקשר של השוטרים למלחמה הזו.

"מה קרה לכן", הוא הגיב לשאלה. "אל כל זירת נפילה כל הצוותים מוקפצים, וזה לא מספיק. אחרי כל אזעקה כולנו יוצאים לרחובות, לטפל בעבריינים שניצלו את השעה השקטה. במתמודדי נפש שהתקופה הזו, האזעקות, הבומים וחוסר השגרה, הגבירה אצלם חלילה את הסיכון הסביבתי והאישי".

"בקיצור", הוא סיכם, "מי יטפל בכל זה, לצד השוטף הקשוח ממילא אם לא המשטרה?"

אני לא יודעת מה הסיבה האמתית שזה לא ברור לי שגם להם צריך לומר תודה, ותודה גדולה. לא רק על המבצע האחרון אלא על כל יום ויום שהם יוצאים לעבודה, שתאמינו לי שלפעמים אני ממש תוהה מה יש בה אם לא שליחות עצומה. אני מניחה שהם רגילים להידחק לשוליים, להיות אלו שכולם אוהבים לשנוא ולהבין באמת את ההעדפה של כולנו שלא להיתקל בהם אף פעם ומשום סיבה.

אני רוצה גם פה להרשות לעצמי לומר בשמי ובשם רבים שמסכימים איתי: תודה למשטרה, שאתם עושים את מה שאתם עושים.

בשנים האחרונים פיתחנו, חלק מהעם היושב בציון, מנהג מגונה בעיניי, ליצור הפרדות בין הגוף המפעיל לבין בעלי התפקיד בשטח. אנחנו חוטאים בהפרדה בין "החיילים" לבין "הצבא". בין "כוחות הביטחון" לבין "מערכת הביטחון" ובין "השוטרים לבין "המשטרה". וכאן התודה שלי היא לא רק לכוחות הביטחון הסמויים או לשוטרים הראויים באמת לתודה גדולה אלא גם למוסד כולו וגם למשטרה, לגוף האחראי.

תודה שלקחתם עליכם את תפקיד ההגנה הזה. תפקיד שלפעמים לא מצטלם כל כך טוב ולא ממש מושך במשימות שלו, פשוט תודה.

ובנימה אישית יותר, אני יודעת שאח שלי גאה להיות שוטר ואני רוצה שהוא יידע שגם אני גאה בו ובאשתו.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il