בישיבות הקבינט שקדמו למלחמה הונח על השולחן גם אומדן החללים שלה. הוא היה בסדר גודל של מאות, בעיקר בעורף. אף על פי כן הוחלט לצאת למלחמה. כל ראשי האופוזיציה הציונית גיבו את הההחלטה. לפיד, גנץ, ליברמן, אפילו יאיר גולן. בחסדי שמיים נפלו פה בסוף הרבה פחות חללים, ושום טייס לא נפל בחזית או בשבי, אבל הנחת היסוד הייתה שייפלו רבים. ככה זה במלחמות. עם שמהסס להסתכן בשכול ובהקרבה בשעת הצורך, רק בשעת הצורך, יתקשה לשרוד. 

מדוע הייתה פה הסכמה כללית שמוכרחים להילחם באיראן גם במחיר יקר, ואילו בעזה המחלוקת התלקחה מחדש דקה אחרי הפסקת האש? בגלל התעמולה העוצמתית בשנה וחצי האחרונה בסוגיית החטופים. מהרגע שרוב הציבור השתכנע בטעות שהניצחון האמיתי בעזה הוא החזרת החטופים, ולא משנה מה המחיר, כל תקרית קטלנית ברצועה נתפסת כחסרת טעם, הקרבה לשווא של מיטב בנינו על מזבח כיבושים.      

הרמטכ"ל זמיר עצמו כבר הכחיש זאת בתוקף. במו פיו הוא הבהיר לאחרונה שצה"ל חייב להכריע את חמאס־עזה מטעמים ביטחוניים טהורים. מפקד פיקוד הדרום, אלוף יניב עשור, אמר השבוע שפשוט "לא נחיה כשיש פה את חמאס". רון בן־ישי, מאחרוני הפרשנים ההגונים בישראל, הסביר כמה שעות אחרי התקרית הנוראה בחאן־יונס עד כמה חשובה עבודת הנמלים של כוחותינו ברצועה, אשר מאתרים מנהרה אחרי מנהרה. הלחימה שלהם מרהיבה הרבה פחות מהלחימה של הטייסים בשמי טהרן ומסוכנת פי כמה, אבל הכרחית להשמדת חמאס ולהבטחת קיומנו. במשך עשרים שנה הוא בנה שם מנהרות, עכשיו נדרשות שנה, שנתיים ואפילו יותר לצורך איתורן. זה בדיוק מה שעשו שבעת לוחמי גדוד ההנדסה 605 שנהרגו בחאן־יונס, ומאות הלוחמים שנפלו מאז תחילת התמרון. להסתלק עכשיו מעזה בלי לסיים את המשימה, יהיה בזבוז משווע של קורבנם. חלק גדול מהמאמץ המלחמתי האדיר עד כה יֵרד לטמיון. אם רוב עם ישראל בכל זאת מתעקש להיכנע מיד לדרישות חמאס בעניין החטופים, כי שוב פקעה סבלנותו, הממשלה תתקשה להתווכח איתו, אך ודאי לא תוכל לוותר על שני סעיפים בטיוטת ההסכם שדלף לתקשורת: הישארות צה"ל בציר פילדלפי, ושמירת הפרימטר. נסיגה של צה"ל מציר פילדלפי תגרור את איחוי צנרת התחמושת לחמאס. בלי פרימטר, עוטף עזה לא ישתקם בדור הקרוב. מפקדי חמאס יצאו ממאורותיהם עם סימן וי בידיהם, ויכריזו שבסוף הם הצליחו אפילו יותר מהאיראנים