מלחמת עולם שלישית? אני חושבת שנולדתי בדור הלא-נכון

יש לי סבתא בת 102. לפעמים כשאנחנו באים לבקר אותה נופל לנו האסימון שהיא הייתה בכל האירועים החשובים. היא התחילה את חייה אי שם בבודפשט, בתקופה שהיו בה יותר כרכרות ממכוניות. היא עברה שתי מלחמות עולם, ראתה את ההתנקשות בקנדי, היא עוד זוכרת איך נראה העולם כשהיו אימפריות ומלכים. סבתא שלי היא אישה שנולדה לאירועים גדולים. בגיל 16 ארגנה לעצמה סרטיפיקט בזהות בדויה, לקחת ת'רגליים ועלתה לארץ.

אבל אני? אני לא נולדתי לרגעים מכוננים. אני נולדתי לצפות בסרטוני אוכל של קובי אדרי ולספור נקודות טיסה. אני לא מההמון שיוצא לכיכרות והופך משטרים. אני מההמון שמחכה בתחנת דלק בתור לשירותים כי שתיתי יותר מדי קפה וחשבתי שאגיע הביתה לפני שזה יהפוך לבעיה אסטרטגית. אני נולדתי לעמוד במטבח ולפתוח את המקרר שלוש פעמים ברצף כאילו פתאום יופיע שם משהו חדש. אני יודעת לקנות שישיות מים דקה לפני האזעקות, ואין לי מושג מה אעשה עם עצמי אם יפרוץ פתאום שלום. ועכשיו מדברים איתי על מלחמת עולם ואחר כך על מזרח תיכון חדש, ואני מרגישה שנולדתי בעידן הלא נכון ואני שואלת את עצמי איפה אפשר להזדכות על הזהות.

תגידו רגע, מותר לשאול שאלה - מתי כבר תבוא השגרה? מתי כבר יבואו סתם ימים עם חדשות משמימות? מתי נחזור להגיד "אם מזג האוויר יאפשר" ולא "אם המצב יאפשר?" אני זוכרת, וזה לא היה כל כך מזמן, שהיו פה פעם חיים נורמטיביים. הייתה פה רכבת אווירית של טיסות לואו קוסט והיה אפשר לתכנן תכנונים ולקבוע בר מצווה שאשכרה תתרחש. אנחנו לא יודעים להעריך דברים עד שהם נלקחים מאיתנו. אז אם הכול מתכנס למלחמת עולם, אולי פשוט נדלג עליה ונקפוץ ישר לחלק של הבייבי בום? אולי פשוט ישבו הרוסים והסינים והאיראנים וכל מי שמחזיק שאיפות אימפריאליסטיות ויגידו אחד לשני - אחי, גם ככה זה עומד להיגמר ברצח המונים ובהפסקת אש, בוא פשוט נתחיל מהסוף ונישאר עם הפסקת האש.

מצד שני, למה שיהיה פה מזרח תיכון חדש? אני לא רואה סיבה ברורה לעין. מישהו גילה שאנחנו הכי אידיוטים כשאנחנו מתוחים. בקורונה אנשים שבחיים לא קנו יותר מחבילה אחת של נייר טואלט התנהגו כאילו הם מתכננים לבלות שלושה חודשים בשירותים. דיבורים מסעירים על תרחיש עלטה בחרבות ברזל גרמו לי לקנות גנרטור ב־4,000 שקל, והנה נופל טיל על בז"ן ואיפה העלטה חברים, תגידו לי, איפה העלטה?

מישהו גילה שאדרנלין משמיט מעצורים. כי כשאנחנו רגועים אנחנו שואלים שאלות מעצבנות כמו "האם זה באמת הגיוני לשלם 40 שקל לקילו ענבים". והתקשורת גם מצטרפת לסחף. "הסערה שתשנה הכול!"; "הנגיף המסתורי שמטיל אימה!"; "אם כל הפצצות". הם ממש מצאו את הפורמולה המושלמת: תמיד איום שאף פעם לא מתממש. כי אם זה באמת יקרה, זה נגמר ואנחנו עוברים הלאה. אבל אם זה תמיד "עומד לקרות" אנחנו נשארים במתח מתמיד. התוצאה היא שאנחנו חיים בלופ אינסופי של דאגות. מפחדים מדברים שלא קרו, קונים פתרונות לבעיות שלא קיימות ומתכוננים לסוף העולם שמגיע כבר 20 שנה, אבל איכשהו תמיד מתעכב ברגע האחרון.

ולכן אפשר להירגע. אין מה לדאוג. לאף אחד אין אינטרס שזה יקרה. גם אין מה לדאוג מסוף העולם, גם הוא לא יקרה. ואם הוא יקרה, מה 'כפת לי אני כבר מתה. אנחנו פה תקועים לנצח במשולש הברמודה של זה עומד לקרות - זה לא קורה - אבל בואו נתכונן לזה בכל זאת, ושלום זה לא כלכלי. איך מוכרים חדשות על שלום? "היום שוב לא קרה שום דבר דרמטי במזרח התיכון" זו לא בדיוק כותרת שגורמת לאנשים לקפוץ לסופר. אם כולם רגועים איך מוכרים ביטוחי חיים? איך מוכרים גנרטורים?

סבתא שלי נולדה לשרוד משברים אמיתיים. אני הדור הראשון בהיסטוריה שהפכו לו את החרדה לדרך חיים. זה כוח־העל שלי: אני קונה בפאניקה כל מה שאומרים לי שצריך ואוגרת טים־טם בממ"ד. סבתא שלי הייתה חלק מדור שמשנה עולמות. אני נולדתי להישאר במרחב המוגן ולשרוד את החורבן האפשרי שלהם.איור: מורן ברק

rachelm@makorrishon.co.il