בבוקר 8 באוקטובר, בשעה 11:25, תוך כדי שאני יורה פגזים ראשונים על חאן־יונס, קיבלתי הודעה מיהודית, אז המפיקה של מוצש. "אם לא גויסת, ויש לך פניוּת, אולי תוכל לשלוח טור חדש בהתאם למצב". בשעה 11:45 כבר שלחתי לה את הטקסט של מה שהפך להיות הראשון בסדרה ארוכה של טורי מלחמה. גם ביום ראשון שעבר, יומיים אחרי התקיפה באיראן, שלח לי חמי המפיק (הם הספיקו להתחלף בינתיים): "אני מניח שתשלח טור חדש בעקבות המלחמה". אך לא חלפו דקות ספורות עד שעניתי לו: "מחילה, אבל הפעם לא".

יש משהו מעייף מאוד במלחמה הזאת. זה מתחיל כמובן מן הלילות, כמו בבדיחה הזאת שרצה בקבוצות הווטסאפ: "עם כלביא יקום - אבל למה כל שעתיים?". גם הבדיחות שבקבוצות הווטסאפ מעייפות. כמו שידורים חוזרים של סצנות ממלחמת המפרץ ומתחילת "חרבות ברזל" ומימי הקורונה. הכול כאילו מתערבל ביחד. כיתת כוננות שמחלקת את היישוב לקפסולות של מקלטים ציבוריים. דיונים מתישים בקבוצות של רבנים בשאלות של קריאת התורה במנייני חצרות. אם הקורונה סגרה אותנו בבתים הפרטיים עד שיגעון, המלחמה הנוכחית מצופפת אותנו במקלט הציבורי באינטימיות מוגזמת. והספיקו לי שני לילות קטועים עם ילדים טרוטים על הידיים כדי שלא תהיה בי כבר טיפה של כוח לכתוב על זה עוד טור.

בכל שלב משלבי "חרבות ברזל" יצא שהייתי בחזית. כשתקפנו בדרום יריתי על עזה, כשנלחמנו בצפון יריתי על לבנון. ואיכשהו עכשיו המלחמה תפסה אותי בבית. מטוסינו תקפו באיראן שלוש שעות אחרי שהשתחררתי באופן רשמי. הנטייה הראשונה שלי הייתה לבדוק אם יש גדוד תותחנים שעשוי להזדקק לי (תנוח דעתכם, יש גדוד כזה, ועוד מעט אני בדרך). אבל ככל שהלילות נקפו הבנתי שפעם נוספת הקדוש ברוך הוא שם אותי בדיוק בנקודת ההכרעה. כי עבור מי שלא שפר חלקם להיות עכשיו בקוקפיט או בבור חיל האוויר, הקרב האמיתי קורה עכשיו בממ"דים ובמקלטים. קרב מתיש וארוך וסיזיפי, ואנחנו כל כך עייפים.

אם תעקבו בתשומת לב אחרי גיבורים ספרותיים תראו שאחרי מבחן האש ומבחן הדם מגיע פעמים רבות מבחן העייפות. קל להחמיץ אותו בצפייה או בקריאה, כי הוא הרבה פחות דרמטי וזוהר מן המבחנים האחרים. רבים נוטים פשוט לדלג על הפרק ההוא בשר הטבעות שלא קורה בו כלום חוץ מזה שפרודו אומר בעשרים דרכים שונות "אני עייף". ולא כולם משוכנעים, כמו הסבתא ב"אמיל והבלשים", שהגיבור האמיתי של הסיפור הוא דינסטג הקטן שמתאמץ שלא להירדם אחרי יומיים רצופים של המתנה ליד קו הטלפון.

אבל דווקא בהתמודדות הזו, יש משהו פנימי יותר. רגע שבו גיבור לא פוגש מולו אקדח או חרב אלא את מגבלות הנפש והגוף שלו עצמו. אפשר לראות את זה בהרבה סרטי אקשן (כמו "מת לחיות" של ברוס ויליס, לאלו שזוכרים, או "24" של קיפר סאת'רלנד למי שטיפ־טיפה יותר מעודכנים), איך ככל שהשעות חולפות והעייפות גוברת הפאסון נשבר, ונחשפים רבדים עדינים יותר בנפש. והגיבור נדרש לדלות כוחות ממעיינות כמוסים יותר של מוטיבציה. או להישבר. כמו סנטיאגו, הדייג הקובני הזקן מ"הזקן והים" של המינגווי, שמתמוטט מרוב תשישות ברגע שהוא מגיע אל החוף.

עמנואל לוינס תיאר את חוויית העייפות כפיצול בין האדם לבין המציאות שהוא חי בה. כמו יד שאוחזת בדבר בכוח אבל האחיזה שלה מתחילה להישמט. ודווקא בפער הזה שנפער בין האדם לעצמו, בין המחויבות להמשיך להילחם לבין הרצון לשכוח מהכול, מתאפשרת לידה של תודעה חדשה. האישיות פוגשת בגבולות של עצמה והמוסריות שלה צריכה להתרחב (כפי שניסחה זאת סימון וייל). האדם שוקע בשינה ומתוכה הוא יכול לחלום. אפשר לראות זאת בעיניים. גם כשהידיים מתעייפות בלילה מלסחוב את הילדים הלוך ושוב, והמוח מעורפל במהלך היום, אפשר לחוש שמשהו נולד. שנבנית בנו עוד שכבה של חוסן. שנימי הקשר לעם ולארץ הזאת מתהדקים. ויהי רצון שיקוים בנו מהרה: כן ייתן לידידו שינה - אלו ישראל, שמנדדים שינה מעיניהם בעולם הזה וזוכים לחיי עולם הבא.