החוקר הישראלי דניאל כהנמן זכה בפרס נובל על מחקריו בכלכלה התנהגותית. אחד הממצאים הכי מפורסמים שלו התייחס לשאלה מה גורם למטופלים זיכרונות רעים מבדיקה רפואית. הוא ועמיתיו חקרו אנשים שעברו בדיקה רפואית לא נעימה בלי הרדמה, והגיעו למסקנה מפתיעה: מידת הכאב שהנבדקים ייחסו בדיעבד לבדיקה נבעה רק משני גורמים – רגע השיא של הכאב והרגע האחרון של הבדיקה. למעשה, כאשר הרופא האריך את הבדיקה בכוונה והמשיך אותה עוד דקה או שתיים, שהיו מיותרות אך לא מאוד כואבות, החוויה הכללית של המטופלים הייתה הרבה יותר חיובית. כמות הכאב הכוללת שהם ספגו הייתה גדולה יותר; אבל הם ייחסו חשיבות עצומה דווקא לרגע האחרון. 

האם זה אומר שרופאים צריכים להאריך בדיקות באופן מלאכותי, בלי שיש בזה באמת צורך רפואי? יש גם דרך אחרת: אם המטופל קרא את המחקר של פרופ' כהנמן, אולי הוא יצליח לחשוב על האירוע באופן רציונלי, ולהבין שרגע הסיום אינו חשוב כל כך. כי זה פחות או יותר מה שקרה לנו בסוף מבצע עם כלביא: הסיום החמצמץ שכפה עלינו טראמפ מאפיל בזיכרוננו על כל דבר אחר.

בואו ניקח את הניסוי של כהנמן עוד שלב קדימה. נאמר שאתה יוצא מהבדיקה ואז הרופא אומר לך: "הצלנו אותך ברגע האחרון. הסרנו שני פוליפים ענקיים, שבעוד כמה שבועות היו הופכים לממאירים. מזל טוב – קיבלת את החיים שלך בחזרה". האם אחרי הבשורה הזו לא מתגמדת כל שאלת הכאב שבבדיקה? נכון, היה כואב בסוף; אולי אפשר היה לסיים אחרת; צריך לחזור לבדיקה בעוד שנה; אבל שני הפוליפים הללו – בואו נקרא להם "פוליפ הגרעין" ו"הפוליפ הבליסטי" – נגדמו והושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה הרפואית. זה לא יותר חשוב?

השיח התרפויטי, שהשתלט על כל כך הרבה מעגלים בחיינו, חדר גם לעולם הביטחון – וצריך לגרש אותו משם. שוב ושוב מצהירים מפקדי צה"ל שמטרתם היא להעניק לאזרחים "תחושת ביטחון". עם כל הכבוד, אתם לא מומחים לתחושות, אני לא צריך אתכם בשביל תחושות, ומרכזי החישה שלי מסתדרים לבד. אל תתנו לנו "תחושת ביטחון" – תנו לנו ביטחון; אל תתנו לנו "תמונת ניצחון" – תנו לנו ניצחון. 

ברור שהתודעה והרוח הם חלק מהמשימה הצבאית, ואי אפשר להתעלם מהן; לא בנוגע לתודעה של האויב, ולא בנוגע לזו שלנו. אבל הדרך הבריאה להתייחס לתודעה ולמורל היא כחלק ממכלול, כמרכיב חשוב של ההישג הצבאי – אבל לא כמגדיר היחיד שלו ולא כמדד הבלעדי להצלחתו. לפני מלחמת העולם הראשונה האמינו מפקדי הצבא הצרפתי שצבא מנצח במלחמות רק בזכות ההתלהבות הפנימית שלו, ה-"élan vital". החיילים הצרפתיים היו לבושים אז במדים קלאסיים בצבעים אדום-כחול, שעליהם הייתה גאוותם. שר ההגנה הצרפתי, מסימי, ניסה ב-1912 להחליף את צבע המדים לגוון פחות בולט, בסגנון האפור-שדה הגרמני. חברי בית הנבחרים הצרפתי דחו בזעם את הצעתו. "המכנסיים האדומים הם צרפת!" זעם שר ההגנה לשעבר, אטיאן. בתחילת המלחמה הסתערו בהתלהבות החיילים הצרפתיים על המקלעים הגרמנים, כשהם בולטים בשטח ככלניות ענק – ונקצרו ברבבותיהם. כי אי אפשר לנצח במלחמות רק עם "תחושת ביטחון". 

רוח הנכאים שהשתלטה עלינו עם הפסקת האש נובעת מציפייה משובשת: אנחנו לא מסתפקים בהישג צבאי ומדיני; אנחנו רוצים שירגשו אותנו בתמונת ניצחון חגיגית וסימבולית. אבל אם מישהו היה אומר לנו לפני שבועיים שתוכנית הגרעין האיראנית תרוסק היינו צוהלים עד לשמים; כתפינו היו פתאום קלות הרבה יותר, בלי נטל הפחד הנורא שמכביד עליהן כבר עשרים שנה. אכן, הסיומת חמוצה; אבל אנחנו לא מבקרי יין אנינים, אלא הורים הדואגים לעתיד הנינים. המערכה לא תמה והאתגרים לא נעלמו: ארבעה אנשים נהרגו אתמול מטיל איראני בבאר שבע; שבעה חיילים נהרגו ממטען פלשתיני בעזה. אסור להתעלם מהכאב, אסור לשכוח את המחיר, חייבים להמשיך בעוצמה לניצחון מהיר ולהשבת חטופינו. אך בתוך כל זה, אסור גם לשכוח להביט אחורה בהשתאות ובהכרת תודה. 

בשבתות הללו אנחנו קוראים בבתי הכנסת בספר במדבר על מסעותיהם ותלאותיהם של בני ישראל, ורואים את הטרגדיה הלאומית מתחוללת מול עינינו: כל מכשול ומצוקה מעוררים בעם בכי ונהי, געגוע לקישואים של מצרים ונוסטלגיה מזויפת לימים הטובים ההם. משה ותלמידיו מנסים שוב ושוב להכניס את בני ישראל לפרופורציה: הסיפור הגדול הוא של עם שנושע מאויביו הרצחניים, שהים נקרע לו לשניים, שמצליח למצוא מים במדבר ולשגשג בשכונה הכי קשה בעולם. אך בני ישראל נופלים שוב ושוב במלכודת השכחה. הם זוכרים רק את המצוקה והתסכול של הרגע האחרון, ולא מצליחים לראות את הדרך הפלאית שכבר הצליחו לעבור. כדי לתקן את החטא הזה צריך מאמץ נפשי מודע ומכוון; צריך להזכיר לעצמנו שוב ושוב: בשביל הניצחון אנחנו מוכנים לוותר אפילו על תמונת הניצחון.