אמא שלי מספרת ששבועיים אחרי שפרצה מלחמת המפרץ חזרתי להרטיב במיטה. הייתי בכיתה ב' וזה לחלוטין לא גיל שזה אמור לקרות, אבל זה קרה. אני לא זוכרת את זה. גם לא שחודשים אחר כך הייתי קמה באמצע הלילה, צועדת כמוכת ירח לחדר ההורים ואומרת להם "אזעקה אזעקה".

בחוויה שלי, מלחמת המפרץ הייתה מלחמה די מגניבה, עם קלפים של סדאם חוסיין ונחמן שי שמכרו בפיצוציות, עם שידורים מצחיקים של "העולם הערב" ושאריות של ניילון ששנים אחר כך שימשו אותנו לעטיפת ספרי לימוד. אני אפילו זוכרת שמתישהו חזרו הלימודים והלכנו עם מסכות אב"כ לבית הספר וקישטנו את הקופסאות שלהן בשיעור יצירה ועשו הכול כדי להפוך את המלחמה הזו לחמודה בעינינו, אבל בסוף עשיתי פיפי במיטה.

זה היה הרגע הראשון בילדות שלי שבו הבנתי שיש מישהו שרוצה להרוג אותי ואין לי מושג למה. והמישהו הזה נמצא כל כך רחוק, מאות קילומטרים מהבית שלי, המדינה שלו אפילו לא גובלת בשלי, וקוראים לו סדאם ויש לו שפם והוא רוצה במותי. וזה חתיכת דבר לגדול איתו, תסכימו. אחר כך התלבשו על הפחד הראשוני הזה פחדים נוספים - למשל להתפוצץ באוטובוס, לנסוע ברכב ולחטוף כדור מפיגוע ירי, להיחטף, להיאנס, למות מפצצת גרעין.

אי אז ב־2017 ניהלתי שיחה עם ילדיי שהתחילו בדיוק להתבגר. אמרתי להם, אתם, יש לכם ילדות דבש. אתם לא יודעים מה זה לשבת בחדר אטום. אתם לא יודעים מה זה לפחד לנסוע באוטובוס. אפילו באסון התאומים לא הייתם. בינתיים הם הספיקו לעבור קורונה, 7.10, עכשיו גם איום גרעיני וכבר כמה ימים שהילדה שלי ישנה בממ"ד ובטח חושבת לעצמה מחשבות.

אתם רוצים להבין מלחמה? תבחנו אותה בעיניים של ילד. יש משהו אכזרי בדרך שבה מבוגרים מסבירים מלחמות לילדים. אנחנו תמיד מתחילים מהסוף - איך עכשיו הם רוצים להרוג אותנו, איך עכשיו אנחנו צריכים להתגונן, איך עכשיו אין לנו ברירה. הילד שומע ומנסה להבין למה בכלל המישהו הזה רוצה להרוג אותו. איך מסבירים לילד שמלחמות מתחילות במקומות שהוא אפילו לא יודע שהם קיימים? שהן מתחילות מדברים שקרו לפני שהוא נולד, מעלבונות ומחדלים שצברו אבק בארכיונים?

בשנות ה־90 ההורים שלנו לא באמת הסבירו לנו מה קורה. הם סידרו חדר אטום, קנו רדיו סוללות ושמו סמרטוט רטוב בסף הדלת. הם הסבירו לנו איך לעטות מסכת גז ומה זה "נחש צפע" ו"שרב כבד". הם לימדו אותנו איך להישאר בחיים, לא למה רוצים לקחת לנו את החיים.

איך מסבירים לילד שהעולם נבנה על הרעיון שכל מדינה צריכה להיות חזקה יותר מהשכנה שלה, וכל שכנה צריכה להיות חזקה יותר מהשכנה שלה, ובסוף כולם חוששים מכולם ובונים פצצות כי אם לא יהיו להם פצצות אז לשכן תהיה פצצה וזה רע. איך מסבירים לילד שהעולם הזה שנראה כל כך גדול ורחב, בינינו הוא בעצם די קטן ודחוס, ושני אנשים שאנחנו אפילו לא מכירים יכולים לקבוע אם הוא יחיה או ימות.

בעיניים של ילד, העולם אמור להיות הגיוני. מורה שצועקת - בטח כי עשיתי משהו לא טוב. חבר שלא רוצה לשחק איתי - בטח כי אמרתי לו משהו רע. אבל מלחמה? מה עשיתי שמישהו ברוסיה או באיראן או בעיראק רוצה להרוג אותי? האם זה משהו שכל הישראלים עשו יחד, כמו כשכל הכיתה מקבלת עונש?

הילדה שלי ישנה בממ"ד ומנסה להבין איך זה שהיא, שהדבר הכי נורא שעשתה השבוע זה לקחת שוקולד מהמזווה בלי לשאול, פתאום מצאה את עצמה במרכזו של סכסוך בינלאומי. אולי היא תוהה אם זה כי היא לא מסדרת את החדר שלה או כי רבה עם אחותה הקטנה. ואולי זה בעצם הדבר הכי חשוב שילדים מבינים על מלחמות - שהן לא קשורות אליהם בכלל. שהן קורות מאליהן, בלי שום קשר למה שהם עשו או לא עשו. שהן נגזרות מהחלטות שמבוגרים קיבלו עוד הרבה לפני שהם נולדו, מסיבות שאפילו המבוגרים האלה כבר לא זוכרים.

אני רואה בעיניה של בתי את אותו בלבול שהיה לי אז. את אותו ניסיון נואש להבין למה דברים רעים קורים לאנשים טובים. את אותה תקווה שמישהו מבוגר יוכל להסביר לה איך העולם באמת עובד ולמה. אבל האמת היא שאני עצמי עדיין לא מבינה איך זה שבני אדם, שברובם רוצים פשוט לחיות בשקט ולגדל את הילדים שלהם, מצליחים ליצור עולם שבו ילדים ישנים בממ"דים. ובינתיים הילדה שלי ישנה כבר שבוע בחדר עם דלת פלדה, ואני רק מקווה שלא אקום יום אחד ואמצא גם שם מיטה רטובה.

rachelm@makorrishon.co.il