מי היה ההיסטוריון המשפיע ביותר של מאה השנים האחרונות? לפני שבוע גילינו תשובה מפתיעה לשאלה הזו: פרופסור בנציון נתניהו. אביו המנוח של ראש הממשלה היה היסטוריון מצוין, אבל לא מאלו שייסדו אסכולה אקדמית בעלת שם. האקדמיה הישראלית היהירה לא מאוד העריכה אותו. עד לפני שבוע קשה היה לומר שבנציון נתניהו היה מההיסטוריונים המשפיעים ביותר. התקפת המחץ שפתחה את מבצע "עם כלביא" שינתה את התמונה. בנציון נתניהו אולי לא השפיע על אנשים רבים מאוד, אבל הוא השפיע רבות על איש אחד: על בנו. לולא ההשפעה הזו, ייתכן מאוד שחברי המטכ"ל האיראני היו עדיין חיים מעל לאדמה, ושמפעלי הגרעין האיראני היו עדיין פועלים במלוא המרץ מתחת לה.

פרופסור בנציון נתניהו נודע בעיקר במחקריו על רבי דון יצחק אברבנאל – גדול המדינאים היהודים בימי הביניים, ומגדולי חכמי ישראל של התקופה. אברבנאל ניחן בכישרון מדיני וכלכלי מדהים, וכך כבר בצעירותו הפך לשר האוצר של מלך פורטוגל. אויביו בחצר קינאו בו והעלילו עליו, ולכן אברבנאל נאלץ לברוח לספרד. שם התחיל מאפס – ואחרי כמה שנים שוב הגיע למשרת שר האוצר. קרבתו למלכות לא הועילה לו כאשר החליטו המלך פרננדו והמלכה איזבלה לגרש את כל היהודים מארצם, וב־1492 גורש אברבנאל מספרד עם כל אחיו. הוא הגיע לממלכת נאפולי שבאיטליה. לא תתפלאו לשמוע שאחרי שנים ספורות אנו מוצאים אותו שר בחצרו של מלך נאפולי.

פרופסור נתניהו החמיא לכישוריו יוצאי הדופן של אברבנאל, אך דווקא משום כך דן אותו ברותחין: גאון מדיני כמוהו צריך היה לחזות את הקטסטרופה של גירוש ספרד, ולהציל את עם ישראל מהגורל המר שציפה לו. נתניהו העז גם לעשות דבר שהיסטוריונים מודרניים סולדים ממנו בכל ליבם, ושאל "מה היה אילו": לאן הייתה מתגלגלת ההיסטוריה לו הקדים אברבנאל לעורר את כל אחיו היהודים לעלות כבר במאה ה־15 לארץ ישראל.

ד"ר מיכה גודמן ציין פעם את ההשפעה העמוקה של התיאוריה הזו על בנו של פרופסור בנציון – ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. הבן חדור בכל נימי נפשו בתודעת השליחות שהטיל אביו על מנהיגי העם היהודי: לחזות את הקטסטרופה המתקרבת – ולמנוע אותה. גירוש ספרד של ביבי הוא הגרעין האיראני; המלך פרננדו שלו הוא חמינאי.

בעיקשות אין־קץ דחה נתניהו כל שיקול אחר, והתמסר רק להכרעה הכבירה הזו. הוא התעקש שרק הוא צריך להחזיק בהגה, בנה במשך שנים רבות מכונת מלחמה אדירה, וציפה בסבלנות לרגע המתאים. לשם כך שילם מחירים אדירים – אישיים וגם לאומיים. אין דרך אחרת להסביר את נכונותו הסיזיפית לקום בכל בוקר לביב שופכין שמוטח בו ובמשפחתו; לעסוק בלא לאות בתחזוקה פוליטית קטנונית; להשקיע את זמנו היקר בפלפולי סרק משפטיים על בובת באגס באני – ובלבד שלא יוותר על ההגה.

לא רק ויתורים אישיים עשה נתניהו למען הרגע המכריע הזה, אלא גם ויתורים לאומיים. הרי יש לו משנה סדורה בנוגע לכלכלה, לחינוך, לתרבות, לתחבורה, לגיוס חרדים. במשך שנים רבות ויתר כמעט על כל דבר לשותפיו הקואליציוניים בכל הנושאים הללו, ובלבד שיוכל להמשיך לנווט את המדיניות לנוכח הגרעין האיראני. ההיסטוריה תשפוט האם לא הגזים בוויתורים הללו; האם לא יכול היה להשאיר את היד על ההגה שחשוב לו, ובמקביל לשים עין גם על הגאים אחרים. אך מבחינת המוטיבציה, נדמה לי שזה המנוע מאחורי נחישותו של האיש הלא צעיר הזה: התחושה שהקטסטרופה מתקרבת, שהוא האיש היחיד שאפשר לבטוח בו שימנע אותה, ושרק זה חשוב.

מוקדם מדי לדעת איך כל זה ייגמר; האם אכן הצליח המיזם העיקש ורב־העשורים הזה של נתניהו להציל את העם היהודי מהאיום האיראני. כולנו מתפללים שכן; וכבר עכשיו ברור שלפני שבוע נקטה מדינת ישראל בצעד דרמטי, ששום ספר היסטוריה עתידי לא ידלג עליו. סביר למדי להניח שלצעד הזה אחראי באופן עקיף פרופסור להיסטוריה, לא מהידועים ביותר. והרי לנו לֶקח על חשיבותם של הרוח, התודעה ההיסטורית והחינוך שמקבל אדם בתוך ביתו. מי שיכתוב את ההיסטוריה של השעה הזו לא יתחיל במאות המטוסים המרעידים את האדמה באיראן ומזעזעים את העולם כולו, אלא בשיחה שקטה של אב חכם ובנו המעריץ על כוס תה במטבח.

motzash.navon@gmail.com