לסדרה החדשה של "כאן", "אתה חייב לקרוא את זה", מגיע בכל פעם אורח שמבקש המלצה אישית על ספר. זה יכול להיות נער בתיכון שכבר חמש שנים לא קרא סיפור או אישה יוצאת נטורי קרתא שרוצה להיחשף אל התרבות החילונית. האורח פוגש שלוש דמויות שמנסות להמליץ על הספר שיהיה הכי נכון למצבו, ואז הוא מתבקש לבחור. הקונספט הוא גאוני, אבל הליהוק של האורחים והדמויות חסר מעט. אז להלן הפרק שעדיין לא שודר, ולא ידעתם שאתם צריכים.

לחדר נכנס יאיר, חייל מילואים בן 30, נשוי פלוס שניים, ילד נוסף בדרך אם ירצה ה'. מבלה שעות ארוכות בתוך מגנן בשטח הרצועה בלי טלפון. הוא מחפש ספר שילווה אותו בלחימה, כזה שימלא את שעות ההמתנה הארוכות, מורטות העצבים. יבין לליבו ובד בבד גם ירומם אותו. ייגע בנקודות הרגישות של הכאב הממשי ובד בבד יספק מנה של אסקפיזם.

ראשון מגיב לו אלחנן. אלחנן הוא רב צבאי, בוגר ישיבה חרדית, אחרי 7 באוקטובר החליט להתגייס לשלב ב' ומאז הוא כבר עושה 300 ימי מילואים בגדוד הנדסה קרבית. הוא יודע בדיוק מה הספר שעליו הוא רוצה להמליץ: "מחנה ישראל" של החפץ חיים. אני יודע שזה לא בדיוק הספר שחשבת עליו, אבל תהיה איתי שנייה. זה ספר שכותב החפץ חיים לפני 150 שנה, אחרי שפגש חייל מהעיירה שלו בראדין שהגיע לחופשה מהצבא הרוסי. החייל סיפר בהתלהבות איך הוא והחברים שלו שומרים מצוות במסירות נפש, עד כדי כך שבפסח הם הקפידו לא לנגוע בלחם שעשוי חיטה והסתפקו בלחם שיפון מגעיל. החפץ חיים שומע ונחרד. לחם שיפון, כידוע, הוא חמץ גמור בדיוק כמו לחם שעשוי חיטה. ומיד הוא יושב לכתוב את ספר הלכות הצבא הראשון אי־פעם. ספר מרתק גם מבחינה הלכתית, כי החפץ חיים עושה כאן משהו קצת מנוגד לאופי שלו ומנסה למצוא דרכים להקל ולהתיר ולא לצאת ידי חובת כל השיטות. אבל תוך כדי כך הוא מנסה לדבר על לב החיילים ולחזק אותם. לשכנע אותם שגם אם הרבה זמן כבר לא פתחו ספר, זה לא אומר שהם שווים פחות, ושלא צריכות להיות להם שאיפות רוחניות".

"מה בכלל ההווה־אמינא שחיילים שווים פחות?" אני מתפרץ אל הדברים של אלחנן. גם אני דמות בתוכנית, מתברר. "יאיר לא צריך ספר גלותי שנכתב לחיילים בצבא הצאר".

השני שמדבר הוא עמית, סמג"ד בשריון, סא"ל בקבע. "מה שאתה צריך לקרוא עכשיו זה את "אנשי פאנפילוב", של אלכסנדר בק. אני יכול להשאיל לך את העותק שלי, שקיבלתי בבה"ד 1. התרגום קצת ישן, אבל אני חושב שתסתדר. אחרי כמה עמודים תבין ש'מכונה' זה מקלע, ו'באטליון' זה גדוד וכאלה. וגם תכלס, כל התיאורים של הקרבות שם לא כאלה קריטיים. מה שכן חשוב מבחינתי בספר זה דבר אחד שחוזר עליו הגנרל פאנפילוב, שהוא איש אמיתי, והוא באמת זה שעצר את הגרמנים בדרך למוסקבה, תקרא עליו בוויקיפדיה. והוא עומד מול חיילים מפוחדים שרק רוצים הביתה, ומולם קצינים ופוליטרוקים שמנסים לשכנע אותם בסיסמאות על מסירות נפש ומוות למען מוסקבה. והגנרל אומר להם: אף פעם אל תגידו לחייל שהוא צריך למות. אני לא רוצה חיילים שמבקשים למות. אני צריך שהם ירצו לחיות. רק שהרצון לחיות לא יהיה רצון פרטי לברוח אל המשפחה שלי. תדאגו שהם ירגישו הזדהות עם הפלוגה ועם הגדוד ועם המדינה. והרצון לחיות יבוא לידי ביטוי בנחישות להילחם ולנצח".

"זה באמת ספר לא רע", אני מעיר, "יש שם כמה קטעים חזקים על תותחנים. אבל גם הוא לא לגמרי בכיוון. אנחנו לא מחזיקים את קו ההגנה האחרון מול טורים של שריון גרמני שעושים את הדרך לבירה. הסיפור שלנו היום דורש אנרגיה קצת אחרת".

טוב נו, אז מה אתה מציע? עמית ואלחנן קצת עצבניים, אבל זה רק יועיל לרייטינג.

"יש רק ספר אחד שמצליח להחזיק את הידיעה שאנחנו במלחמה צודקת נגד הרוע המוחלט, ובמקביל לתבוע אנושיות ורגישות. שמדבר על היכולת לאהוב את מנעמי החיים ודווקא מתוך כך להיות מסוגל לוותר עליהם. שמתאר מלחמה ממושכת ומרובת חזיתות שבסופה יש ניצחון מוחלט. ספר שנכתב בדיוק עבור המלחמה הזאת".

אני מוסיף למתוח קצת את עמית ואלחנן. עד שבחיוך של מנצחים אני שולח את יאיר הביתה עם עותק של שר הטבעות.