שמיניסטים אהובים, השנה הזו הייתה אמורה להיות שלכם. הייתם אמורים לצעוד במסדרונות בית הספר בגאווה, לספור לאחור את הימים לסיום, לצחוק ברגעים אחרונים של יחד, להיפרד מתוך תחושת שלמות – חגיגות, מסיבות, טקסים. אבל המציאות שוב הפתיעה. שוב מלחמה, ושוב נדרשתם לעצור. להתגייס למשימה לאומית. לוותר על סיום חגיגי שמיועד רק לכם כמו שמגיע לכם. לוותר על טיול סיום שנה. לשנות תוכניות ולהבין שעדין לא סיימנו עם הטלטלות שפורצות לנו לתוך החיים השגרתיים.

אבל מי כמוכם יודעים ומכירים את ההתמודדות הזו? אתם השנתון שראה את עיני הוריו דומעות מול המסך כשהייתם בסוף כיתה א', כשתפילות ודאגות לשלושת הנערים שנחטפו מילאו את הארץ. כבר אז התחלפה שגרת חגיגות סיום שנת הלימודים הראשונה שלכם בהתכנסויות של תפילות, ובפרצופים מבוהלים ועצובים של המורים וההורים שלכם, ואז בפעילות אינטנסיבית ובתפילות לשלום חיילינו במבצע צוק איתן. כבר אז למדתם בבית הספר מהי אחווה, מהי סולידריות. מהי דאגה לאומית עמוקה שלא תלויה בדבר.

בכיתה ז' שוב נקטעה לכם הדרך, כשהקורונה עצרה את העולם. מסכים, בידודים, אי ודאות, שנתיים של לימודים מהבית - בלי חברים, בלי טיולים. שוב מסגרת מטולטלת. כבר אז למדתם, בזמן הלימודים הרגילים, ללמוד את הדרך מחדש, להמציא יש מאין.

באמצע כיתה ח' פרצה סערה נוספת בפרעות שומר החומות. שוב אזעקות במקום צלצולים, שוב מקלטים במקום כיתות, שוב פחדים ובלבול במקום סיום חגיגי למעבר מהחטיבה לתיכונים.

אבל הלב שלכם רק התרחב. הרגיש עוד קצת את העם, את האדמה, את הכאב המשותף. למדתם מעצם היותכם חלק מהעם הזה, חלק פועם וגועש בו.

בשביעית, בשנה שפותחת את מסע הבגרויות, השנה החשובה ביותר לתלמידים לקראת ההכנה לחיים, פגשתם עוד טלטלה, עוד זעזוע שקטע לכם את השנה כולה. טבח 7 באוקטובר.

גם כשכבר שבתם לכיתות, לא שבתם אותם הילדים, לא אותה התמימות. שבתם עמוסי דאגה לחטופים, למשפחות המפונות, לחיילים ולפצועים. שבתם לכיתה בוגרים יותר, מבינים יותר את עול החיים, את הכאב הגדול של להיות יהודים ציונים בארצנו. שבתם מגויסים לשליחות החדשה־ישנה שהפכה לחלק משגרת חייכם, בהבנה שיש בכוחכם להיות חלק פעיל בה למען הכלל, הכלל הפצוע והמדמם.

ועכשיו - השמינית. השנה האחרונה בלימודי התיכון, שנת המעבר מילדות לבגרות. גם היא לא ניתנה לכם בשלמותה. גם אותה הייתם צריכים לסיים לא בבחירה חופשית - היא נקטעה רגע לפני הסוף, כי שוב, המציאות הישראלית בארץ הקודש דרשה זאת.

המסגרת המוכרת והידועה מימים עברו אולי התפרקה, אבל אתם רק הולכים ונבנים.

החיים הם סדרה של שיבושים

לא אתפלא אם בעתיד נפגוש אתכם כמורים הכי חכמים ולא שגרתיים, כמפקדים וחיילים הכי יצירתיים ופורצי דרך. לא אתפלא אם תהיו היזמים שממציאים רעיונות חדשים בדרכים ייחודיות לכם ורק לכם, כפי שהחיים ללא מסגרת מסורתית לימדו אתכם.

הבגרות שלכם לא מחכה לתעודה. היא כבר בכם. היא צמחה בכל אחת מהתחנות האלו של חייכם. בכל מקום שבו הייתם צריכים לעצור, להסתגל, לגדול. היא נמצאת ביכולת שלכם להרים מבט אל מעבר למתרחש מולכם, להושיט יד לכלל ישראל, ולהניב הנהגה שאנחנו כל כך משוועים שכבר תצמח מתוכנו.

אתם דור שלא מחפש רק יציבות אלא משמעות. דור שלא בטוח רק במה שלימדו אותו אלא גם במה שהוא יודע בלב. דור של לוחמים, בוני חזון, אנשי אמונה וגאולה, שרואים אותה בעין אחרת לחלוטין מהדורות שלפניכם. דור שלא מחכה שמישהו אחר יבנה לו מציאות, אלא מבין שאין מי שיבנה אותה כי אם אתם בעצמכם.

אתם כבר מוכנים נפשית לעולם המבוגרים. לא העולם הרציני שמספרים עליו, אלא העולם האמיתי שהוא סדרה אינסופית של שיבושים. תוכניות משתנות, פגישות לא מתחילות בזמן, תינוקות צורחים ללא הסבר בשעות לילה הזויות. מיליון שגרות מתנפצות שוב ושוב.

אם בטעות תאחרו לחתונה שלכם, תבריזו מיום פגישות חשוב במשרד או תשכחו את הכרית לברית המילה של בנכם הבכור, תזכרו שיש לכם תירוץ קבוע שצועד איתכם כבר מכיתה א': זה לא אתם, זה הסיפור של העם שלכם.

בקיצור, אנחנו בונים עליכם, שמיניסטים.

בסיימכם את השנה הזו באופן שונה לגמרי מהסיומים האמורים להתרחש, תדעו שאתם התקווה. אתם האור. אתם הכוח החדש שצומח פה. כוח שלא הכרנו לפניכם. ולא רק שלא תאכזבו - אתם תפתיעו אותנו בטוב שאין לו גבול. אז תמשיכו לצעוד, גם כשהדרך מטלטלת. תמשיכו לחלום, גם כשהעולם סוער.

ולמורות ולמורים, נשות החינוך ואנשי החינוך שליוו את השמיניסטים האלו לאורך השנים המטלטלות הללו: הייתם להם עוגן בשנים של סערה, דמות מכוונת כשהכול התערער. במסירות, בהקשבה, באמונה מתמשכת ביכולותיהם, הצלחתם לראות בכל תלמיד את האור שבו. לא רק לימדתם אלא הענקתם תקווה, משמעות, כוח.

התרומה שלכם חורגת בהרבה מעבר למה שניתן למדוד, ואתם מוערכים עד אין קץ. תודה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il