ימים היסטוריים, ודווקא בהם חשוב שנדע להבחין ונזכור - הדבר הקריטי ביותר בעת הזו הוא שננצח. מתוך הבנה בהירה שמול אויבים כמו חמאס, חיזבאללה ואיראן, לא תועיל לא הסברה ולא כוונה טובה ולא שום עדינות מוסרית - אם אין הכרעה ברורה.

ברגע שנפסיק להאמין בניצחון כיעד מוחלט, נאבד את הזכות לחיים שקטים, את היכולת להגן על עצמנו, ואת עצם הרעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל.
הטעות הבסיסית שישראל הייתה נטועה בה מאז שנות התשעים היא קונספציית השלום, שגרסה כי אם נוותר, אם נחלש, העולם יאהב אותנו יותר. בפועל, היא שהובילה אותנו הישר אל המלחמה.

הדבר החשוב ביותר הוא השבת החטופים. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, והכאב זועק. אבל צריך לומר ביושר: גם כאב גדול לא הופך את המטרה החשובה לקריטית. בלי הכרעה וניצחון, לא נשיב את הבנים, לא את הבנות, לא את הרוח. וגם אם נשיב את חלקם, נקבע בכך את גורלם של עשרות אלפי השבויים הבאים.

להבדיל בין חשוב לקריטי זו לא קהות רגשית אלא אחריות עמוקה. מדינה לא יכולה להתנהל מתוך רגש בלבד, אלא מתוך אבחנה מה מחזיק אותה ומה עלול למוטט אותה.

ומה שטפל, הוא כל מה שתוקע אותנו במקומות הלא נכונים. הרצון הבלתי פוסק שנראה טוב בעיני אחרים, שנבהיר שאנחנו מוסריים, שנסביר שוב ושוב כמה אנחנו מבדילים בין מחבל לאזרח, שעה שראינו שבשעת מבחן אלה ואלה נכנסו להורגנו, שנתנצל כמה אנחנו עדינים מול עם שרוצה להשמיד אותנו, שנתרפס בפרסית מגומגמת כמה אין לנו בעיה עם העם האיראני אלא רק עם הנהגתו ותוכניות הגרעין שלו. כל זה שייך לאזור שבו הרצון להצטייר טוב גובר על הרצון להכריע את מי שקם עליך. ולא - זה לא אומר שאין אפשרות ביום מן הימים שיהיה שלום עם העמים הללו! אבל בעת מלחמה, די להוציא על זה אנרגיה מיותרת.

תארו לכם רופא שמקבל אל חדר המיון שלושה פצועים. אחד מדמם באיברים פנימיים, שותק, מחוויר, נשימתו מאטה. השני צורח מכאבים, היד שלו שבורה. השלישי בהכרה מלאה, מדבר, מבקש יחס, ניגש שוב ושוב. הרופא שמבין מה הוא עושה, לא ניגש לזה שצועק ולא לזה שמסביר ומטריד. הוא ניגש לזה שעלול למות. לא מפני שהאחרים לא חשובים, אלא מפני שהוא יודע מה מציל חיים ומה יכול לחכות. גם אנחנו מוכרחים לדעת.

מי שמתעקש לטפל בטפל ואפילו בחשוב לפני שהציל את הקריטי, יאבד את הכל. זה נכון ברפואה, זה נכון במלחמה, וזה נכון גם עכשיו.