אם להודות על האמת, רוב הזמן אני בהימנעות. רוב הזמן אני מדלג, מדחיק, מסב את המבט, גולל את הפיד הלאה, מעביר ערוץ, מחליף תחנה. רוב הזמן אני לא מישיר מבט אל הלבן שבעיני המציאות, רוב הזמן אני מסתפק בדיווחים חדשותיים יבשים, לא סופג את הצער עצמו, נותן למה שמתרחש לחלוף על פניי. נדמה שזה מקל, אבל זה לא. כמו בהדחקה קלאסית, זה מצטבר ומצטבר ולצער עצמו נוספת גם עובדת ההדחקה וייסורי המצפון המלווים אותה, ואז זה עלול להתפרץ בבת אחת כמו סכר וזה לא טוב לא לגוף ולא לנפש.

כמו שקרה לי בלילה ההוא לפני שנה בערך. לא נרדמתי ואיכשהו בלי להתכוון הגעתי לאיזה ערוץ טלגרם לא מצונזר ובמשך שעתיים שלמות צפיתי בכל סרטוני הזוועה הכי איומים והכי גרפיים והכי נוראים מהיום המר והנמהר ההוא, יום שמחת תורה תשפ״ד. עד אותו לילה נשבעתי לעצמי שלא לצפות בתיעודים קשים, לא רציתי להשחית לעצמי את הנפש, לא רציתי ליפול לתהום הזו שמי יודע כמה זמן תרדוף אותי, ידעתי שאני לא מספיק חזק כדי לעמוד בזה, אבל אז בבת אחת זה קרה בלי ששמתי לב.

הימים עוברים, השגרה מתרחשת, החיים מתקדמים והולכים ומטבע הדברים אנחנו מתקהים. אני מתקהה. מדי פעם אני נזכר שאסור לשכוח, מדי יום אני משתדל להזכיר בתפילה את שמות החטופים ולכוון על החיילים שיחזרו הביתה בשלום, אבל גם זה הופך להרגל. גם השמות האלה שפעם העבירו בי רטט והעלו לנגד עיניי תמונות אמיתיות, אט־אט הפכו לשמות ומשמות למילים וממילים למלמולים. וכשאני חושב על זה רע לי.

וככה, באיזה ערב בשבוע שעבר בעודי מרפרף באתר חדשות כלשהו, עלה במסך שלי ההספד שנשאה לאה, אמו של סמ״ר אופק ברהנה ז״ל שנפל בעזה בפיצוץ מטען. ושוב, אם להודות על האמת, רוב הפעמים אני לא מסוגל לעצור ולצפות בהספדים שהורים נושאים על ילדיהם. אני פשוט לא מסוגל. העיניים שלי מיד מוצפות בדמעות והגרון משתנק והלב מתחיל לפעום בפראות ועקיבא עם החושים החדים שלו מיד שם לב ומיד מחפש את העיניים שלי ואני מתקשה להסתכל עליו ברגעים האלה ולא רוצה להמציא לו המצאות, אבל מצד שני גם לא רוצה להכניס לו סרטים לראש. בקיצור, אני נמנע. אבל על ההספד של לאה ברהנה משום מה עצרתי וצפיתי בו במלואו. הרבה מחשבות עברו לי בראש תוך כדי ההספד המרטיט שלה. הסתכלתי על הבגדים המסורתיים שלבשה, על מטפחת הראש שלה, הקשבתי לעברית היפה שלה, הקשבתי לבכי שובר הלב שלה, הרגשתי את התעוקה כשאמרה ״לא הספקנו להיפרד אופק, לא הספקנו להיפרד כמו שצריך״. וחשבתי על זה שאין דבר כזה להיפרד כמו שצריך, אין באמת דבר כזה. חשבתי על זה שלאה קראה לבן שלה אופק, שזה שם מאוד ישראלי, חשבתי מחשבות רחוקות על כור היתוך, על ישראליות, על דור שני של חברות מיעוט שהשלים ולא השלים את המעבר אל מסביב למדורת השבט. ואז הסתכלתי ארוכות על התמונה של אופק. על החיוך שלו, על זיו פניו. לא הדחקתי אותן, לא נמנעתי מהן, הבטתי בהן ונתתי לכל הכאב הנורא הזה לשטוף אותי. חז״ל דיברו על מעלת ״נושא בעול עם חברו״ ואני אולי רחוק מלשאת בעול עם מי שמוסר נפשו בשדה הקרב המסוכן, האמיתי, אבל גם אי ההימנעות הזו היא משהו. בתוך שטף השגרה, בתוך שטף החיים, בתוך הרגילוּת שבעורף.

אני יושב וכותב את הטור הזה בבית קפה בירושלים. מסביבי אנשים מכל הסוגים, מכל המינים, מכל המגזרים ובכל הגילים הולכים ובאים, יושבים בפינות בית הקפה, שותים אמריקנו עם חלב חם בצד, מעשנים סיגריות מגולגלות, מדברים בטלפון בקולי קולות, מצביעים לאח הגדול, מזמינים בגדים באסוס, מרכלים ריכולים יומיומיים, קוראים את מוספי הספורט. בחלל בית הקפה מתנגן פלייליסט ישראלי רנדומלי. קולו של אריק איינשטיין עוטף לרגע את הכול בביצוע ל״חופים הם לפעמים״ שכתב נתן יונתן והלחין נחצ׳ה היימן. בשולחן מרוחק אני מבחין באישה, לא צעירה, לא מבוגרת, שרה עם אריק מילה במילה, מבטה בוהה ומעיניה זולגות דמעות. היא שרה חרישית, לוגמת מהקפה ובוכה ושרה ולוגמת שוב מהקפה. אני מסיט ממנה את המבט, שוב חוזר על דפוס ההימנעות שלי ממה שעלול להציף כאב. אבל המראה שלה לא מרפה ממני. ישראל 2025. והשגרה שגרה, והכאב כאב, ואנחנו פה, באמצע. ״והאדם / והאדם הוא לפעמים גם כן יכול / להישאר נטוש ובלי כוחות / ממש כמו חוף…״