בזמן מבצע צוק איתן התלבט מאוד הרב נערן אשחר הי"ד אם להתגייס למילואים. הוא התקשר לרב גדול ונועץ בו. שאל אותו הרב: "למה אתה כל כך לחוץ לצאת לקרב, אם צריכים אותך בבית?" השיב לו נערן: "מה לעשות, אנחנו עם קשה עורף; קשה לנו להישאר בעורף". את הסיפור הזה שמעתי כאשר זכיתי לכתוב עליו בספר "מעשה בצדיק ואלונקה", על חללי ישיבות ההסדר. הרב נערן, שהיה ר"מ בישיבת ההסדר שדמות מחולה, אכן היה "קשה עורף": המשיך והתעקש לשרת בשריון גם אחרי שתרם כליה לאדם זר, ונפל במלחמה העכשווית.
לבן גוריון מייחסים את המשפט: "כל הארץ חזית, כל העם צבא". מה שבימי מלחמת העצמאות היה משאת נפש, ביטוי רגשי להזדהות עם הלוחמים, הפך היום לראשונה לעובדה פשוטה שקבעו אויבינו: אם נרצה ואם לא נרצה, ברשעותם ובאכזריותם הם הפכו את האזרחים למטרה, ואת העורף לחזית. ומעתה המלחמה הזו – שהיא אולי הגורלית ביותר שהייתה לנו מאז מלחמת העצמאות – תלויה בתפקודנו בחזית העורף. עלינו להיות קשי-עורף במובן חדש-ישן: להפגין נחישות וסבלנות גם בתנאי קרב וקטל, שהעורף הישראלי לא ידע מעולם.
עוד כתבות בנושא מבצע "עם כלביא"
יש חוסר סימטריה ברור בין ההתקפות הישראליות לאלו האיראניות: כוחותינו מתקיפים את כוחות הצבא ואת תוכנית הגרעין, בעוד הם רוצחים אזרחים חפים מפשע. אנחנו תוקפים את היכולות שלהם; הם לא יודעים לעשות זאת, ומנסים לתקוף את הרוח שלנו. שהרי מה עוד הם יכולים להשיג משיגור טיל בליסטי בגובה ארבע קומות על תינוקות וילדים? הם מנסים לדכא את רוחנו; כאשר אנחנו מקפידים לא לשקוע ברפיון ובדכדוך אנחנו מפריכים באופן ישיר את מזימתם.
הכי מעניין
המושג "קשה עורף" מוזכר לראשונה בספר שמות, כביטוי לגנותם של בני ישראל, שחטאו בעגל. מה פשר הביטוי הזה? רבי דון יצחק אברבנאל הסביר שאדם "קשה עורף" הוא אדם שלא מסוגל לסובב את הראש, ורואה רק מה שלפניו, ולא מה שלאחריו. כדי להבין את דבריו צריך להוסיף עוד נתון: אנשי המקרא ראו את עצמם כעומדים ופניהם אל העבר. לכן הם קראו לעבר "לפנים", או "ימי קדם". לדור העתידי הם קראו "דור אחרון" – כלומר, הדור שנמצא מאחורינו, בעתיד. גם מי שעומד ופניו קדמה, אל העבר, יכול מדי פעם לסובב את העורף ולנסות לראות את הנולד, או לפחות הצצה חטופה ממנו. עם "קשה עורף" מסרב לעשות זאת; מסרב לחשוב על התוצאות העתידיות של מעשיו.
עם כלביא: שריפות במפעל נפט בעקבות תקיפה ישראלית בטהרן | צילום: EPA
עם כלביא: טילים איראנים בשמי ישראל כפי שצולמו מרצועת עזה | צילום: AFP
כוחות צה"ל בזירת הנפילה בבת-ים | צילום: דובר צה"ל
עם כלביא: מהכנת צוותי האוויר והצוותים הטכניים לקראת התקיפה | צילום: דובר צה"ל
כוחות צה"ל, כבאות והצלה בזירת הנפילה ברחובות | צילום: דובר צה"ל
אך חכמינו מצאו בכינוי הזה גם ברכה. רבי אמי אמר: "אתה סבור שהוא לגנאי, ואינו אלא לשבחן: או יהודי או צלוב" (שמות רבה פרשה מב). עונש המוות בצליבה היה עונש אכזרי שנהגו בו הרומאים. בתקופת הרדיפות כנגד היהודים, לאחר מרד בר כוכבא, נהגו הרומאים להרוג בצליבה יהודים שהתעקשו לשמור על המצוות. רבי אמי מלמד אותנו שעקשנותם של היהודים, שבימי שגרה הייתה להם לרועץ, הפכה בזמן חירום נכס צאן ברזל להישרדות העם. יהודים אמרו: אני מוכן למות למען הזכות לחיות כיהודי. גם כאן מדובר באנשים שלא חושבים על התוצאות של מעשיהם, אך במובן אחר לגמרי: הם מוכנים לשלם מחיר אישי כבד מאוד, כי הם יודעים שהם פועלים לאור העתיד הנצחי של העם כולו. לא צריך לסובב את הראש ולנסות להציץ בעתיד כאשר יודעים מה ה' רוצה מאיתנו, ומה הייעוד של עמנו. אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר – אבל אנחנו יודעים מה אנו צריכים לעשות. זהו "עם קשה עורף" במובנו החיובי; כפי שאמר הרב נערן אשחר, זהו העם שקשה לו להישאר בעורף. וכאשר אויבינו הביאו את המלחמה אל העורף, אנחנו כותבים פירוש חדש לביטוי הזה: גם כאשר קשה מאוד בעורף, העם הזה מקשה את עורפו מול אויביו – עד כלותם.