איך מתחפשים נערים חסידיים בפורים? הראו לי סרטון שתיעד ישיבה חסידית בליל פורים – ונדהמתי. גם בלילה הזה, מאות התלמידים נראו זהים: כולם לבשו בדיוק אותה תחפושת, שהם כינו "קוזאק". הם לבשו אותה לא כתחפושת, אלא כמדים. ופתאום קלטתי שזה מה שהם עושים בכל יום: הם תמיד לובשים מדים; בפורים – ביום שבו חרדים אחרים משחררים קצת – הבחורים הללו מרשים לעצמם רק להחליף למדים טקטיים.

בתמונות ישנות של יהודים מפעם רואים שכל אחד לבוש אחרת. הלבוש האחיד הוא חידוש גמור של החברה החרדית העכשווית, שכל תת־מגזר בה מקפיד מאוד על מדיו. אפילו את הפעוטות החרדים אימהותיהם נוטות להלביש במדי־משפחה אחידים. ייתכן שהבחירה להתמסר למדים מבטאת נקודה עמוקה יותר בהוויה של החברה החרדית; אולי היא יכולה לעזור לנו להבין את חרפת השתמטותם.

מאז תחילת המלחמה אני שובר את הראש בניסיון להבין את האדישות הנוראה של המשתמטים החרדים למצוקתו של עם ישראל ואת סירובם העיקש להשתתף במצוות השירות הצבאי. כמעט בכל שבוע פונים אליי צעירים חרדים כדי להתווכח על הנושא הזה. כבר אין לי הרבה כוח לוויכוחים הללו, כי למדתי שהם מתייחסים אליהם כספורט בלבד, כחדר כושר רטורי, ולא כדיונים ממשיים, שיכולים גם לשנות משהו. בכל אופן, במאות הפולמוסים הללו לא שמעתי שום נימוק שקרוב להיות משכנע. אולי המדים יכולים להיות קצה חוט סוציולוגי להבנת ההשתמטות המתסכלת הזו.

נדמה שהחברה החרדית אינה חברה רגילה: היא מסדר צבאי. היא תופסת בנפשם של בניה את אותו מקום שהצבא תופס בחייהם של חייליו. אולי זה מה שהופך את השירות הצבאי ל"ס'פאסט נישט", לנתיב חיים שאי אפשר להסביר לזר כמוני למה הוא כה נתעב, אבל גם לא צריך להסביר. דומה שהחברה החרדית חשה שקיומה תלוי בפיקוח יומיומי ונוקשה שלה – ורק שלה – על כל חבריה. בעיני חרדים רבים, מי שישרת בצבא לא יוכל להישאר חרדי, בגלל עצם העובדה שהוא מתמסר לצבא זר: פושט את מדי הצבא שלהם, ולובש מדים אחרים.

ואיפה א־לוהים נמצא במסדר הצבאי הזה? הוא אינו הרמטכ"ל, אלא נשיא המדינה (כביכול). את העסק מנהל (בערך) המטכ"ל של "הגדוילים", או, ליתר דיוק, הענן המזמזם של המזכירים והרל"שים שאופף אותם. בשמם של "הגדוילים" משתמשים באופן שמזכיר קצת את הדרך שבה רס"רים בצה"ל משתמשים באלוף הפיקוד, להבדיל: "מעכשיו אף אחד לא יוצא מהאוהל בלי חולצה צבאית – הוראה של האלוף". ולכל אחד יש דרגה: ר', הרב, הרב החשוב, הרב הגאון, הגאון הרב.

כמובן, יש בעולם החרדי גם נשמות גדולות, שחורגות מכל המגבלות הללו, ומקרינות בעוצמה טוהר ואמת. וגם הרוב החרדי הדומם רחוק מלהיות מקשה אחת. כמו בכל צבא, גם בחברה החרדית יש יחידות מקצועניות לצד שין־גימלים משועממים. גם יחידות העילית שונות זו מזו. "השונאים" בפוניבז' זורקים סטנדרים על "המחבלים" – בערך כמו שגולנצ'יקים לא אוהבים צנחנים. לכל יחידה יש תג וכומתה, שהם בעיני חייליה עולם ומלואו: הזווית של הקנייטש בכובע אומרת הכול. אך לכולם תעודת חוגר באותו צבא.

אם נקודת המבט הזו נכונה, אני מפרש אותה גם כאזהרה לי־עצמי. הרבה פעמים אני מבקר בטור הזה את ליקוייה של החברה הדתית־לאומית, על מערכת החינוך הקצת־פשרנית שלה ועל נטייתה לאנרכיה דתית מעצבנת. החברה החרדית היא קהילה שהגשימה את החלומות שלי על מסורת ומחויבות, אך לא במאה אחוז אלא ב־300 אחוז, עד שהפכו כמעט לקריקטורה. במקום שהמשמעת והמסורת יהיו מסגרת לתמונה, המסגרת התנפחה עד שכמעט לא נותר מקום לשום דבר אחר. על הקיר תלויה מסגרת ענקית וריקה, ולה נשבעים אמונים. אני מעדיף להיות בצד הזה של המתרס, בחברה שמקיימת חיים יהודיים נורמליים ובריאים ומנסה להשתפר כמיטב יכולתה, ולא בחברה שלפעמים אפילו נדמה שפחות שואלת את עצמה מה אומר ה', ויותר מה אומרים בשטיבל, מה יספרו במקווה ומה יגידו השדכנים.

אגדה חסידית קודרת מספרת על האדמו"ר מגור, בעל "חידושי הרי"ם", שאמר פעם לנכדו: "לרבי יש בית מדרש ובו שולחנות וספסלים, וגבאים ומשמשים וכיוצא בזה. ואז יכול לבוא השטן ולחטוף את הנקודה הפנימית, אבל להשאיר את כל היתר. והגלגלים ימשיכו להתגלגל". האם ייתכן שתרחיש הבלהות הזה כבר קרה?