לא מזמן החליט אבא שלי להכין שיעור בנושא סיוע הומניטרי לאור ההלכה, והוא שאל אותי אם במקרה יצא לי להיתקל במקורות שעוסקים בסוגיה. לא כל כך, השבתי לו, וגם לא נראה לי שתמצא כאלו. בעולם של התורה, הרעבה של האוכלוסייה לא הייתה באג אלא פיצ'ר: זאת הייתה כל הפואנטה של מצור. אבא שלי מצא בסוף את המקורות. הוא תמיד מוצא בסוף. אבל גם הם לא גישרו לגמרי על הפער בין העבר וההווה בכל מה שנוגע למוסר המלחמה. כשאני מדבר על מוסר ומלחמה אני לא מגיע מהאו"ם או מהאקדמיה. לא שיש לי פשעי מלחמה להתוודות עליהם חלילה, אבל בסוף אני יושב במרכז פיקוד של סוללת תותחים, שזה הנשק הכי פחות מדויק שנמצא בשימוש בצה"ל, וכמעט כל ירי כרוך בדילמה מוסרית: כמה מרחק צריך להיות בין המטרה לבין מבנים אזרחיים? איזו מידה של ודאות נדרשת בנוגע לנוכחות של בלתי מעורבים? לצבא יש נהלים ברורים מאוד. אני לא חושב שמותר לפרט אותם כאן. אבל בסך הכול הם אפקטיביים: אף פעם לא פוצצנו בית ספר של אונר"א או משהו. אם כבר, לפעמים יכולנו להיות אגרסיביים יותר. אבל גם על זה לא נראה לי שמותר לי לפרט. ודווקא מתוך הבהירות הזאת אני מקשיב גם לביקורת שנשמעת עלינו בעולם.

קל לפטור את הביקורת שמגיעה מן העולם בטענה שהם סתם אנטישמים. זה קל במידה רבה כי הם באמת סתם אנטישמים. אבל היכולת של מדינות העולם להוציא נגדנו גינוים אחרי שלפני שנייה (במונחים היסטוריים) הן בעצמן הפציצו הפצצות שטיח את דרזדן ואלג'יר ווייטנאם, נובעת גם מכך שבשנייה הזו משהו קרה. אחד הסרטים שהיו פופולריים בסניפי בני עקיבא בזמני (בעיקר בשל אפס נוכחות נשית על המסך) הוא "פקודה לא חוקית" (Rules of Engagement) על משפט צבאי של קולונל בצבא ארה"ב שחיסל שבויים במהלך מלחמת ווייטנאם. במשפט, שמתנהל כבר בסוף שנות ה־90, הקולונל מזוכה מאשמת רצח, אם זיכרוני אינו מטעני, אבל מורשע בהתנהגות שלא הולמת קצין בצבא ארצות הברית. הוא מזוכה מאשמת רצח, כי אחרי הכול זה קרה במציאות של וייטנאם, אבל מורשע בהתנהגות בלתי הולמת, כי אנחנו כבר לא בווייטנאם.

באחת הפסקאות הנועזות של הרב קוק הוא כותב "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות". המצב של הגלות הוא לא רק אונס ואילוץ. יש בו רצון פנימי. אנחנו לא באמת רוצים להיגאל. לא עכשיו, כשהדי התותחים של מלחמת העולם הראשונה עוד מחרישים את האוזניים והקרקע רוויה בדם הנרצחים. "אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה".

זה פשוט לא יאומן לראות את המילים הללו יוצאות מעטו של הרב קוק. מי שיותר מכל אדם אחר ראה במדינת ישראל, יסוד כיסא ה' בעולם, את התגשמות חלום כל הדורות. והוא מוכן לוותר על החלום הזה, כל עוד הוא תובע מאיתנו איזה "כישרון של רשעה". או לפחות לדחות אותו, עד "העת המאושרה שלא יישא גוי אל גוי חרב, וכבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה והיושר". תבוא העת, הוא כותב, שהסטנדרטים המוסריים שבהם ינהל העולם את המאבקים שלו יהיו כאלו שיאפשרו לנו להשתלב בהם. עד אז אנחנו נחכה. והנקודה היא שהעת הזו אכן הגיעה, רק שלא בטוח שהיא כל כך מאושרה. ודאי שהיא לא כל כך פשוטה. העולם השתנה כשלא היינו פה. מה שהיה חידוש מוסרי עצום בעת העתיקה, הציווי של התורה להשאיר את אחת מרוחות העיר פרוצה כדי שהתושבים המורעבים יוכלו להימלט ממנה אם ירצו, היום נחשב לפשע מלחמה.

זו מציאות חדשה ומבלבלת, ואם לומר בכנות, מבחינה תועלתנית לא ברור שהמוסריות החדשה מועילה במשהו למישהו. יכול להיות שאילו העזתים היו יודעים שפעולת תגמול מצידנו תכלול שריפה של עריהם על יושביהן כמיטב המסורת של העת העתיקה, הם לא היו יוצאים להרפתקה הזו מלכתחילה.

אבל זה בדיוק הרגע שחיכינו לו. העת שבה נוביל את העולם ככוח חלוץ במדרגה המוסרית החדשה שאליה הוא מנסה, מתוך הרבה בלבול, וגם צביעות, לחתור ולהגיע. וגם כשאין לי פתרונות טובים לכל הצדדים של האתגר הזה, אני מקבל אותו באהבה.