1. יום ראשון, השבוע. השמש נטתה לערוב מעל שמי ניו־ג'רזי. חיפוש קצר מבוסס מיקום בגוגל הביא אותי לבית כנסת מטופח בפרוור ירוק ושקט. רק כשנכנסתי פנימה הבנתי שזהו בית כנסת רפורמי, לפי סידור מקומות הישיבה. לא היה מניין למנחה או לערבית, אבל במקום התנהלו כמה חוגים לילדים, ואדם נחמד שמשמש כמנהל האירועים של הקהילה הזמין אותי להתפלל באולם התפילה המרכזי. אחרי התפילה דיברתי איתו כמה דקות. את הקהילה הקימו בין השאר הוריו, ניצולי שואה, לפני עשרות שנים. כן, הם חווים ירידה מסוימת בזהות היהודית ובצורך להשתייך לקהילה מצד הדור השלישי של המייסדים. הם נאלצים לשווק את היהדות שלהם בדרכים יותר יצירתיות כדי להמשיך למלא את השורות, אבל הוא לא מתלונן. במקומות אחרים המצב גרוע יותר, הוא אומר.

פחות מיממה לאחר מכן התפתח עימות בין ח"כ גלית דיסטל־אטבריאן לרב הרפורמי ח"כ גלעד קריב. דיסטל־אטבריאן, יו"ר ועדת המשנה להגות יהודית במערכת החינוך, סיימה את הקרב המילולי בשלוש קריאות לעבר קריב באומרה, ספק לסדרנים ספק למצלמות ערוץ הכנסת: "נא להוציא את הרפורמי הנאור החוצה, היהודים פה רוצים להמשיך".

אפשר וגם צריך לחלוק על דרך החיים הרפורמית. אפשר וראוי להציג את הבעייתיות הגדולה שהתנועה הזו יוצרת בעם היהודי, בעיקר בכך שחלק ניכר ממנה מקבל לחיק היהדות גם מי שלא התגייר על פי ההלכה ששומרת על עם ישראל כבר אלפי שנים. אפשר ונכון להצביע על הידלדלותה של יהדות אמריקה, בין השאר בגלל התנועה הרפורמית. אבל להוציא את הרפורמים מכלל ישראל? זה ההפך מיהדות. איפה "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"? איפה הניצוץ היהודי שכולנו יודעים שקיים בכל מי ששייך לעם הזה – כן, גם אם הוא עושה לטענתך "בארק מצווה" לכלב שלו?

הקהילות הרפורמיות שונות זו מזו – כל אחת וסיפורה, כל אחת ודרכה. ברובן הגדול הן תומכות במדינת ישראל, תומכות בחיילי צה"ל, והתרומה של קהילות רפורמיות (כמובן, לצד תרומתן של קהילות אורתודוקסיות־מודרניות וקונסרבטיביות) מיד אחרי טבח 7 באוקטובר הייתה מרשימה ומרגשת מאוד – הן כלכלית והן בפעילות ציבורית והצהרתית. ובכלל, לצאת בצורה מכוערת כזאת נגד הרפורמים בישראל - זו בריונות לשמה. שהרי מהי בריונות אם לא להיטפל לחלש ולקטן ממך? התנועה הרפורמית בישראל מעולם לא הכתה שורשים עמוקים מדי, ואין שום סכנה שמרחפת מעל הדומיננטיות המבורכת של האורתודוקסיה לסוגיה בארץ הקודש.

רק כשחזרתי ארצה שמעתי שחברת הכנסת חזרה בה מיד בתום האירוע: "ברגע שהוא יצא", אמרה דיסטל־אטבריאן בתוכנית של אראל סג"ל ב־103, "אמרתי לכולם שם בחדר: אני רוצה להבהיר, רפורמי הוא יהודי, חילוני הוא יהודי". זה משפט יהודי לגמרי, וטוב שהוא נאמר. טוב הרבה יותר אם כלל לא היה צריך להיאמר.

2. קבלו הצצה קטנה למאורת הארנב של השמאל הקיצוני הישראלי. הסופרת שהם סמיט פרסמה השבוע טור בהארץ, שכותרתו "ניצני פשיזם על גשר בגין". בלי להאשים מישהו במפורש, הפנתה סמיט במאמרה אצבע מאשימה כלפי משפחות חטופים שיוזמות את ההפגנות הקבועות בגשר בגין, וטוענת כי לפחות חלקן אחראיות ל"תופעה מדאיגה של משטור, השתקה ואף הסתייעות באלימות משטרתית נגד מפגינים".

במה מדובר? קבוצה קטנה משולי השמאל הסהרורי החלה להתייצב בשבועות האחרונים סמוך להפגנת המשפחות כשחבריה נושאים תמונות של ילדים מתים מעזה, בדרישה לסיים את המלחמה. סמיט משתמשת במאמרה (שביטאון השמאל מפרסם) בביטוי המחליא, התועמלני והבזוי "שואת עזה"; טוענת שישראל מקימה בעזה "מחנות ריכוז", וחורצת כי "עמידה לצד אב או אם של חטוף השרוי בגיהינום אינה יכולה להמשיך ולהתקיים על אוטומט". ואז מגיעות התגובות. וגם כאן – אפס צנזורה, שום אחריות של מה שמכנה את עצמו עיתון בישראל לדברים שנראים כמו תעמולה איראנית, פשוט כי קשה להאמין שישראלים מסוגלים להידרדר לשאול תחתיות שכזה.

הנה כמה דוגמיות: "עינב טיפשה ולא מבינה שהנאבקים הכי גדולים עבור החטופים ובנה הם אנשים בעלי חמלה אנושית", כותב מישהו המכנה את עצמו "יאיר טל". עינב היא כמובן עינב צנגאוקר, אמו של החייל החטוף מתן. "איציק בורלא" תוקף את סמיט משמאל, ככל שזה נראה בלתי אפשרי, וכותב ש"היה ג'נוסייד מהיום הראשון, ואת וחברייך הנאורים תמכתם והשתתפתם". "אני 1" מוסיף: "לקרוא את התגובות ולהבין שאנחנו מדינה של נאצים על מלא, וכבר מתעלים על הגרמנים של פעם ברוע, באטימות ובטמטום". שהרי אם כותבת הטור המקורי כבר קבעה שישראל מבצעת שואה בעזה, ברור שהמגיבים כבר צריכים להיות חריפים יותר כדי להתבלט ויעשו זאת בקביעה שבעצם אנחנו גרועים מהגרמנים.

3. חיים ומוות ביד הלשון. משפטים כמו זה שאמרה חברת כנסת בישראל תוך הוצאה במשתמע של יהודי מכלל ישראל, ולהבדיל ביטויים נאלחים מהצד השני כמו "שואת עזה" או הכרזה שישראל "מבצעת ג'נוסייד מהיום הראשון" (משמע, בשמחת תורה תשפ"ד ישראל רצחה פלסטינים כתחביב), חייבים לצאת מהלקסיקון הישראלי. קל להיסחף לעבר מחוזות הטרלול בימינו מופרעי הקשב, אבל שידע כל מי שמפליג בלשונו וחוצה קו אדום מוסרי ערכי: אתה או את תצטרכו לחיות עם המילים האלה שלכם; יבוא יום ולא תוכלו להביט במראה בלי להתבייש עמוקות. או שהילדים שלכם יתביישו בכם. לַרוב הישראלי, שמביט בכם בתערובת של בוז וחמלה, מגיע הרבה יותר.