חברה שלי הקימה חווה.

החברה שלי רחלי, שהיא השכנה שלי, הקימה בית חדש. כלומר, בינתיים מדובר באוהל ענק צבאי כזה, עם שירותים כלליים שמשמשים את כל העובדים והאורחים, ושעות ספציפיות מאוד שיש בהן חשמל או מים. או בעצם, ימים שלרוב אורכם אין חשמל ואין מים. בקיצור, היא הקימה חווה.

אני רוצה לספר לכם על רחלי, חברה שלי, שגרה פה בחוות גלעד מהיום בו התחתנה.

רחלי היא כל מה שלא תעלו על דעתכם שקשור לחוות, לגבעות, או בכלל לחיים הפרטיים שמשתוללים בדמיונכם מעבר לקו הירוק.

אצל רחלי הילדים הולכים לישון בשעה שבע וחצי בערב. בכל יום.

גם כשיש אורחים. גם בשבת. גם בגיל עשר, כשכל החברים עדיין משחקים כדורגל במגרש.

אצל רחלי אסור לעלות בנעליים על הספה, וחובה לשטוף ידיים ופנים בכל יום. גם כשיש שיפוץ מחוץ לבית, גם כשהיא לא בבית, גם אם אין מים בחווה.

רחלי מסיימת לבשל ולנקות לשבת ביום חמישי. מיום רביעי היא כבר יודעת מה היא תכין, מה היא צריכה לקנות, את מי היא רוצה להזמין. הכול מראש, בלי הפתעות. הכול תמיד מתוכנן. תמיד.

עכשיו אחזור על השורות הראשונות שכתבתי פה.

רחלי, חברה שלי, הקימה חווה.

ובגלל שזאת סתירה גדולה מול האופי המוקפד והנקי והמסודר שלה, אני מבקשת שגם אתם כמוני תשתוממו ותתפעלו.

אפשר לומר שמאז תחילת התכנונים לקראת הקמת החווה הזו, כל החברות כולן - כולל רחלי בעצמה - לא האמינו שהיום הזה יגיע. לא העלינו בדעתנו שבסופו של דבר בעלה יצליח לשכנע אותה, יחרוש את השטח ויסלול את הדרך לבית החדש שלה. בית מיריעות בד באמצע שום מקום. התדהמה שלנו לא ידעה גבול. לא יכולנו לתפוס את הפער העצום בין רחלי שאנחנו מכירות – זו שמתכננת כל פסיעה בחייה, זו שצריכה נופש בטן־גב לפחות פעם בחצי שנה – ובין הרעיון הפרוע של הקמת חווה, בטח כזו שממוקמת בשטח חשוף ועם אוהל למגורים במקום בית קבע.

יש גבול

איך אישה שכל פרט בחייה מחושב מראש, שכל פירור על הרצפה גורם לה עווית קלה, יכולה להקים מיזם שמהותו חוסר שליטה בחיים? כי בכל זאת, בעלי חיים לא הולכים לישון בשבע וחצי, עובדי חווה לא מורידים נעליים בכניסה, והכול פתוח וציבורי וקל מאוד ללכלך את הספות – ותתפלאו, יש כאלה גם בסלון האוהל של החווה.

ככל שהימים עברו, הבנתי שרחלי לא מתכוונת לוותר לרגע על מי שהיא. להפך: היא תביא את כל תכונות האופי שלה למשימת החיים החדשים בחווה. כל התכונות המוקפדות שלה יהיו שם - ובהקצנה.

למשל, לוחות הזמנים הקפדניים שלה לא נעלמו. הם פשוט התרחבו. עכשיו, בנוסף לשעות השינה המדויקות של הילדים, שהיא לא זזה מהם סנטימטר, יש לוחות זמנים ברורים לכל דבר ולכולם. זמני ניקיון וזמני קניות, זמני בישול וזמני אירוח, ממש כאילו הייתה בבית הרגיל שלה.

ובחווה שלה הכול מוקפד ונקי. יש ערוגת פרחים וצמחי תבלין באחת מחזיתות האוהל, וזר פרחים על השולחן המרכזי. המשטחים מסודרים רוב שעות היום, אין נעליים מפוזרות בחלל המרכזי ובאופן כללי התחושה היא כאילו יש פה בית רגיל ומתפקד לגמרי, ולא משנה בכלל שהוא נמצא על הר טרשים קירח שהרגע נסללה הדרך אליו.

אני לא נרגעת מזה שרחלי, בעלה והילדים הקימו חווה חדשה. לא נרגעת מכמה זה שונה מכל מה שהעליתי בדעתי שצריך להיות כדי להקים חווה, ולא נרגעת מזה שהעסק שם רק הולך ומשתדרג.

ויהיו מדרכות ותמרורים

במעשה המטורף הזה, רחלי הוכיחה שגם בתוך הבלגן הגדול ביותר, בתוך אתגרים חדשים, אפשר למצוא את הדרך הייחודית שלך. ליצור סדר מתוך כאוס, ולשמור על עקרונות – גם אם זה אומר לנקות פרות עם דלי מים וסבון (מעניין אם היא תרחיק לכת עד לשם).

וככה, הייתי רוצה שתדעו שההתיישבות נראית. ככה. חלוצית ופורצת דרך, בלי להתפשר על איכות החיים, על מרחב נקי וגבולות ברורים ומסודרים. נכון לפעמים זה לוקח לנו זמן, ולא תמיד יש מדרכות ותמרורים אצלנו בחוות ובהתיישבות הצעירה. אבל גם זה יבוא.

וגם בלי זה, בינתיים, יש אנשים (ובעיקר נשים) שעצם הגעתם הנה, להתיישבות על כל גווניה, מביאה איתה גם סדר וניקיון, גם ממסדיות והליכה בתלם, וגם גבולות נוקשים וחשובים שתקומת ישראל נשענת עליהם.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il