ידיי חופרות גומחה בתוך האדנית החדשה שקניתי. רגבי האדמה הטריים והלחים נכנסים לתוך ציפורניי וצובעים אותי בגוני חום של אדמה חיה. זאת הפעם השלישית שאני מנסה לשתול כאן לואיזה. היא נכשלה לי כבר פעמיים, לא עמדה בסופות החול של האביב. אבל היום, כשאני מכינה לה מקום חדש, אני מרגישה שמשהו השתנה בינינו. מה את צריכה הפעם, אני שואלת. לא כאן, היא אומרת. יותר צל. פחות רוח. טיפה יותר מים ממה שכתוב במדריכים.

מכל התחביבים בעולם, לא הייתי משערת שמה שיתפוס בסוף אותי הוא טיפוח מרפסת פורחת. אבל הנה היא קמה ונהיית, ואל תחשבו שזה קל, ידעתי גם כמה כישלונות בדרך. הבזיליקום התעייף לי אחרי שבוע וביקש לעבור מקום. הבת־שבע בכלל עשתה חרקירי כשחשבתי שאצליח לגדל אותה גם בחוץ. אבל יש גם הצלחות, כמו העירית שמתפרעת והנענע שמתפזרת, ואני מתחילה להבין שזה לא אקראי. הם מדברים אליי, הפרחים שלי. בתנועות העלים, בכיוון הגבעולים. כל בוקר אני יוצאת אליהם ובודקת מה מצבם ומה הם מבקשים היום.

בבית הקודם שלי הייתה לנו גינה יפה עם עצי פרי וגדר חיה. אבל העסקנו גנן שטיפח אותה, לא נגעתי באף שתיל, הייתי אורחת בגינה שלי עצמי. יש משהו ריק ביופי שאת לא שותפה ליצירתו. לא ידעתי איזה עץ צריך מה, איזה פרח נאבק ואיזה משגשג. והנה עכשיו, במרפסת הקטנה והדרום־מערבית שלי, אני מגלה את העולם המופלא של הצמחים. במקום לבקר בקניון רגליי מושכות אותי למשתלות. ומעל המקרר שלי צמחה שורה מפוארת של בקבוקי ייחורים.

אמא שלי כזאת. היא משוגעת על עציצים ובמיוחד על כאלו שאין להם כל סיכוי. עוד הרבה לפני שזה היה אופנתי היא נהגה לעבור בין חברות ולקחת ייחורים. היא גם האישה היחידה שאני מכירה שמצליח לה עם סחלבים. וכשאני שואלת אותה איך היא עושה את זה, היא עונה שהיא מקשיבה להם. והם אומרים לה מה הם רוצים.

פעם התבקשתי להכין תה מזרעים של שיח אברהם. בהתחלה חשבתי לקנות אותם באיזו חנות טבע אבל חברה אמרה לי שאמור להיות שיח כזה במיקום מסוים ביישוב. צעדתי לכיוון שהראתה לי ואיכשהו יצא ששכחתי את הסלולר. לא הייתה לי תמונה של הצמח, לא היה לי מושג איך הוא נראה. הסתובבתי בשביל ההיקפי של היישוב הצופה אל הוואדי, וראיתי צמחים שונים ומשונים גדלים בצידו. עד שאחד מהם קרא לי - עצרי, זה אני. הוא לא דיבר בקול של בני אדם, אבל האינפורמציה עברה.

הצמחים מדברים אלינו. זו לא אגדה קלישאתית של מחבקי עצים. מי שמתעסק עם צמחים ומקשיב להם באמת מתחיל להבין אותם. איך הראשונים שגילו את סגולותיו של קמומיל ידעו להתעסק דווקא איתו? הם ידעו. מי היה הראשון שחשב להפיק מהלבנדר שמן מרגיע? הוא ידע. האינפורמציה נמצאת שם, בתדרים שקצת שכחנו לשמוע.

אני מסתובבת בעולם עכור וחסר בהירות ומגלה שיותר מדי זמן התעלמתי מהקסם הפשוט של סתם ככה, להבין מישהו אחר. פעם הוזמנתי לבקר חברה ושאלתי אם להביא עוגת שמרים עם נוטלה. עזבי אותך מנוטלה, היא אמרה, בא לי את מלית הקקאו הזאת, כמו שהיו מכינים לנו בילדות. כשביקשתי מתכון הודתה שהיא לא בדיוק זוכרת איך מכינים, רק שזה היה שילוב מדויק של קקאו עם ציפורן, הל וקינמון. אז ישבתי במטבח כמו כימאית נחושה, מערבבת וטועמת, מחפשת את האיזון הדקיק שבו אף תבלין לא מבטל את רעהו. עד שמצאתי אותו - את התמהיל המושלם של מלית הקקאו. וכשראיתי אותה יושבת מול העוגה וחופרת בה בהנאה טהורה הייתי המאושרת באדם.

כמה זה מתגמל להבין מישהו עד הסוף. כמה זה פלאי לראות איך צמח מקבל את מה שהוא מבקש ומתחיל להשתרש באדניתו. בכל בוקר אני קמה לפרחים שלי והם מזכירים לי שעדיין יש לי יכולת להקשיב ולטפח. ובכל ערב אני רואה איך הם מתחילים להתקמר מול השמש המערבית השוקעת, קדים ומודים לה על האור והאנרגיה שהעניקה להם במהלך היום, ולפעמים גם מתפלקת לי מעין קידה כזאת ביחד איתם.

ולרגע אני מצליחה להרגיש איך כולנו בעצם חלק מאותו מארג גדול של אנשים וצמחים וחיות ושמש נצחית שיודעים ומסוגלים לתקשר ביניהם. והנה עברו כבר שלושה שבועות והגבעול של הלואיזה הפך לעצי וחזק, ובקצה הענפים פורחים עלים קטנטנים וטריים.

rachelm@makorrishon.co.il