בחירות 2003 הסתיימו בניצחון ענק של הליכוד. הסקר האחרון של ynet לפני הבחירות חזה לליכוד 33 מנדטים; בפועל הוא זכה ב־38. אבל הסקר המעניין באמת נערך למחרת הבחירות. הסוקרים של מעריב התקשרו למדגם מייצג של אזרחי ישראל, ושאלו אותם שאלה עובדתית פשוטה: "האם הצבעת אמש בבחירות?" 90 אחוזים השיבו שכן. הבעיה היא ששיעור ההצבעה האמיתי היה רק 68 אחוזים; מה שאומר שרוב מוחלט של אלו שלא הצביעו בבחירות התביישו להודות בזה בפני הסוקרים, והעדיפו לשקר.

נדמה לי שמעולם לא היינו מוצפים בכל כך הרבה סקרים כמו בשנים האחרונות. פעם היינו רואים סקרי מנדטים רק בתקופת מערכת בחירות; בשנים האחרונות אנחנו רואים סקרים כאלו בכל שבוע. שמעון פרס היה אומר שסקרים הם כמו בושם: מותר להריח, אסור לשתות. מי כמוהו ידע זאת: לפי הסקרים ניצח פרס ניצחון סוחף בחמש מערכות בחירות; בפועל זה מעולם לא קרה. בגין קרא לו "ראש ממשלת הסקרים".

למה צריך לקחת סקרים בעירבון מוגבל? קודם כול, כי אנשים משקרים לסוקרים – בדרך כלל לכיוון שנדמה להם שהסוקרים יאהבו. שנית, סקר טוב יכול לתאר את ההווה, אך לא לחזות את העתיד. איש אינו יכול לדעת מה יקרה עד לבחירות, ומה תהיה אז דעת הקהל. שלישית, צריך לומר בעדינות שלא כל הסוקרים מיומנים במקצועם באותה מידה.

ובכל זאת, יש דברים שאפשר ללמוד מסקרים. הם יכולים ללמד אותנו על מגמות. אם כל הסקרים מראים על צלילה של מפלגה מסוימת, כנראה באמת השתנה מעמדה בדעת הקהל. אפשר להניח שמנהיגיה עושים משהו שהציבור לא אוהב. אך כמה באמת תכננו מראש להצביע לה? כמה שינו את דעתם? מה הם יעשו בעוד שנה בקלפי? לשאלות הללו אין לאיש תשובה.

ומה שנכון באשר לסקרי מנדטים, נכון פי שבעה בנוגע לסקרי דעות. לסקרים כאלו יש ערך אפסי, קודם כול משום שהרבה תלוי בניסוח השאלה. אם אתה שואל את הישראלים האם הם בעד סיום המלחמה ושחרור החטופים – כמעט כולם יתמכו. גם אני. אך אם תשאל אותם האם הם בעד כניעה לחמאס ושחרור אלפי מחבלים – התשובה תהיה אחרת לגמרי.

יש עוד סיבה שבגללה סקרי דעה אינם מלמדים אותנו הרבה: משום שלרוב האנשים אין דעות נחרצות בכל נושא – וזה מצוין. לרוב האנשים יש אינטואיציות ערכיות כלליות, אבל אין להם אידיאולוגיה מפורטת לגבי כל תרחיש לאומי אפשרי. וטוב שכך, כי אלו שיש להם אידיאולוגיה מפורטת ומדוקדקת בדרך כלל מבססים אותה על מעט מאוד מידע. אפקט דאנינג־קרוגר מלמד אותנו שלאנשים עם הכי פחות ידע יש המון ביטחון עצמי. על ההמונים האנגלים שהתפרעו ב־1678 נגד ה"Popery" (הקתוליוּת) נאמר שאין להם מושג האם ה"פופרי" הזה הוא חי, צומח או דומם. באמריקה סיפרו על מתיישב תמים ששמע כל כך הרבה השמצות על "חוק הבולים" האנגלי של 1765 עד שחשש לצאת מביתו בלילה, שמא חוק הבולים יתקוף אותו. מי ששמע מפגינים ישראלים נגד הרפורמה במערכת המשפט מדברים על "עילת הסבירות" יודע שהסיפורים הללו אינם מאוד מוגזמים. כאשר אנשים שלא טרחו ללמוד נושא לעומקו מגבשים דעה, לא פעם היא מבוססת על הכללות והגזמות מפוקפקות; במובנים רבים עדיפים עליהם אלו שאין להם דעה נחרצת.

כאשר לוחצים על הציבור להביע דעה, צריך לזכור שהיא יכולה להשתנות במהירות. לפני תהליך אוסלו הראו הסקרים שהישראלים מתנגדים בנחרצות למשא ומתן עם אש"ף. למחרת היום שבו נחשפו הדיונים עם אש"ף התהפכו הסקרים. זה לא אומר שלציבור אין עמוד שדרה. הישראלים היו ונשארו אוהבי ארצם ואוהבי שלום, אלא שהם התקשו לקבוע במדויק בכל רגע את האסטרטגיה המדינית שנגזרת משתי האהבות הללו. ואם מנהיגי המדינה, שעליהם סמכו ובהם בחרו, שינו את דעתם לנוכח הנסיבות – מי יודע, אולי צריך לתת לזה צ'אנס. לא קשה במיוחד להטעות את הציבור בטווח הקצר, כפי שידע בנו הסורר של דוד המלך כבר לפני שנים רבות: "וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב טו).

על השאלות הגורליות לעתידנו צריך לדון באופן ענייני. על הטענות מה טוב ומה רע – צריך להתווכח; וביחס לטענות מה חושבים לפי הסקרים רוב הישראלים – מהן צריך פשוט להתעלם.

motzash.navon@gmail.com