צרפת וערב הסעודית מתכננות לפתוח בעוד כשבועיים כינוס בינלאומי בניו-יורק שמטרתו המוצהרת היא קידום הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית. על פניו מדובר באירוע מדיני תקדימי: נשיא צרפת עמנואל מקרון ונציגי בית המלוכה הסעודי ישיקו יוזמה שאפתנית הכוללת רפורמה של הרשות הפלסטינית, חידוש תהליך השלום ופירוק ארגוני הטרור הפלסטיניים – כל זאת במטרה לבצע החייאה בתוכנית שתי המדינות שמזה שנים הלכה והפכה ללא רלוונטית והולכת וגוססת מאז 7 באוקטובר 2023. גם ממשלות בריטניה וקנדה הביעו בשבועות האחרונים את תמיכתן במהלך, וגורמים מדיניים בישראל כבר הביעו חשש מפני הכרה חפוזה במדינה פלסטינית על ידי מספר מדינות מערביות.
אין ספק שמקרון הוא היוזם העיקרי מאחורי המהלך הזה, וזה לא מובן מאיליו: אומנם הוא מעולם לא היה תומך ישראל נלהב, אך עד לאחרונה הוא גם לא היה אנטגוניסט בולט למדינה היהודית. כך אם כן עולה האפשרות שמעבר להצהרות הפרחוניות על "שלום", "צדק" ו"אופק מדיני", ניצבים שיקולים אחרים לגמרי – פנימיים, אסטרטגיים, וכן, גם ציניים לחלוטין. אכן, מבט מקרוב מגלה שהמדינות שמובילות את הקמפיין הנוכחי אינן מונעות מאופטימיות תמימה או מהתקווה המחודשת לשלום אזורי, אלא מאינטרסים ברורים: התמודדות עם לחץ אלקטורלי מבית, ניסיון לחזק מעמד בזירה המזרח תיכונית, ונכונות גוברת ליישר קו עם השיח האנטי ישראלי שהולך ומחריף בקרב השמאל הבינלאומי.
הצרפתים המוסלמים נוהרים
בשעה שהבית הלבן מסב את מדיניות החוץ האמריקנית למסלול בדלני יותר בעוד שזירות שונות ברחבי העולם רק הולכות ומתחממות, יוזמתו של מקרון לקדם הכרה במדינה פלסטינית משתלבת לכאורה ברצף של מהלכים מדיניים שנועדו להשיב את צרפת לקדמת הבמה הבינלאומית. אך מתחת לשאיפה הגלויה למעמד של מתווכת אזורית מסתתרות סיבות אחרות לגמרי – פנימיות, בוערות, ורחוקות מאוד מהחזון הדיפלומטי המופגן כלפי חוץ.
הכי מעניין
מפגינה בצרפת מחזיקה בשלט שעליו כתוב: "אני לובשת חיג'אב, אני מלכה. הפסיקו את האיסלאמופוביה" | צילום: GEOFFROY VAN DER HASSELT / AFP
בחודש שעבר דלף דו"ח חמור במיוחד של ממשלת צרפת שהוזמן על ידי מקרון עצמו וקבע כי תנועת האחים המוסלמים מקדמת אסטרטגיה שיטתית לחדירה אל מוסדות המדינה. הדו"ח מצביע על עמותות, בתי ספר וארגוני צדקה שמקדמים ערכים המנוגדים לערכי הרפובליקה החילונית, תוך טשטוש מכוון של קווי ההפרדה בין דת ומדינה. מקרון, שראה איך האיום ארוך השנים של התפשטות האסלאם בארצו הופך לעובדה בשטח – במיוחד בפרברים שמסביב לפריז – הורה לגבש תוכנית פעולה מיידית. אך בד בבד, הוא בוודאי מבין שכדי לשמר בסיס פוליטי רחב הוא זקוק לקולותיהם של אותם מוסלמים בדיוק שמפניהם הדו"ח מתריע. כך יוצא שמצד אחד מקרון מנסה לשדר נחישות כלפי הקצנה אסלאמית, אך מצד שני נזהר שלא לנתק את עצמו ממצביעים מוסלמים, שעבורם השאלה הפלסטינית (כמו גם היחס ליהודים) היא נושא סמלי וטעון רגשית.
עוד כתבות בנושא
והצורך הפוליטי של מקרון רק ילך וייעשה בוער יותר עד לבחירות הנשיאותיות הבאות בשנת 2027. בבחירות הכלליות בשנה שעברה העולם ראה כיצד השמאל הפרוגרסיבי מצד אחד והימין הפופוליסטי של מרין לה פן מצד שני נוגסים שניהם במפלגות המרכז. כך, נוסף על קישוש תמיכתם הישירה של צרפתים מוסלמים, מקרון, שמפלגתו הולכת ומידרדרת בשנים האחרונות, מנסה ללכד מחדש את גוש השמאל-מרכז באמצעות הצבתו בחזית של נושא שמייצר קונצנזוס בקרב האליטות הפריזאיות: תמיכה במדינה פלסטינית.
זו נוסחה נוחה עבורו: מהלך חוץ-מדיני שזוכה לאהדה בתקשורת, באקדמיה ובקרב מצביעי שמאל, המלווה באיתות פנימי ברור למצביע המוסלמי, מבלי להיתפס כמי שמקדם את האסלאם הפוליטי בגלוי.
אבו מאזן ועמנואל מקרון | צילום: AFP
מזרח תיכון חדש-ישן
אולם המהלך של מקרון אינו נשען על שיקולים פנים-צרפתיים בלבד. הוא גם משתלב בניסיון ארוך-שנים להשיב לצרפת את מעמדה המסורתי כשחקנית מרכזית במזרח התיכון – מעמד שהלך ונשחק בעשורים האחרונים לנוכח התחזקותן מעצמות אחרות, היחלשותה הבינלאומית של צרפת, ובעיקר נסיגתה המתמשכת של ארצות הברית מהאזור. מבחינת פריז, המזרח התיכון הוא לא רק שדה עימות אלא זירה מלאה בהזדמנויות: תוך תמרון גאופוליטי עדין היא תוכל לחדש בריתות, לחתום על עסקאות נשק, לשמור על נגישות למשאבי אנרגיה עצומים ובעיקר למצב את צרפת בתור המבוגרת האחראית, שפועלת לייצוב הסדר העולמי דווקא בשעה שמוושינגטון נשמע היסוס.
המהלך המשותף עם הסעודים מדגים את השאיפה הזאת היטב. פריז מקווה להציג יוזמה כוללת שכוללת רפורמה במנגנוני הרשות הפלסטינית, התחייבות לפירוק חמאס מנשקו, וקידום מסלול הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית תוך הצבת צרפת ככוח מרכזי שמעצב את התנאים. מאחורי הקלעים היוזמה אמורה לשרת גם את יעדיה של ערב הסעודית: הנחת תשתית מדינית להסכם נורמליזציה עתידי מול ישראל, בתמורה למהלך סמלי שיספק הישג תודעתי לפלסטינים.
מבחינת מקרון זו עסקה משתלמת גם אם מסתכלים עליה רק במושגים של מדיניות חוץ: הוא משיג נקודות בזירה הבינלאומית, בונה ערוצי השפעה מול ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, ומתיימר להציע לאירופה אלטרנטיבה עצמאית מהשפעתה של ארצות הברית, שעה שדונלד טראמפ עסוק במכסים ובעסקאות שעוד לא הגיעו לאף תוצאה ממשית. גם מבחינה כלכלית יש כאן תמריץ מובהק – צרפת היא מייצאת נשק מרכזית, והקשרים עם ריאד חיוניים הן לצורכי תעשייה והן ליציבותה האנרגטית.
יורש העצר הסעודי בן־סלמאן ונשיא ארה"ב טראמפ, במהלך פגישתם בחודש מאי בריאד | צילום: AFP
אך החבילה הזו מגיעה עם תג מחיר גבוה: פוטנציאל לערעור נוסף של מערכת ההסכמות האזורית, שבירה של הקונצנזוס המערבי סביב עקרון המשא ומתן כתנאי לקידום מהלכים מדיניים במזרח התיכון, וחיזוק תפיסה הרואה במהלכים חד-צדדיים כלי לגיטימי להשגת יעדים פוליטיים. וכל זה בלי לדבר על העובדה שהכרה במדינה פלסטינית שנה וחצי אחרי טבח 7 באוקטובר וללא משא ומתן או ויתור כלשהו מהצד הפלסטיני היא פרס ברור ומובהק לטרור. כך, יותר משהמהלך מבטא אחריות דיפלומטית, הוא משקף שאיפה צרפתית טיפוסית לנהל מדיניות עצמאית שנוחה לפריז, גם כאשר זו באה על חשבונן של ידידות ובעלות ברית.
כל העולם נגדנו?
כמובן שהמהלך שמובילה צרפת בגיבוי קנדה ובריטניה איננו רק תוצר של שיקולים אסטרטגיים או הערכות ביטחוניות. מדובר בגל אידיאולוגי ברור ומתעצם, שמזוהה עם העוינות הגלויה של השמאל הבינלאומי כלפי ישראל – מגמה שניכרת מזה שנים ארוכות בקרב מוסדות אקדמיים, ארגוני זכויות אדם, ופלגים פרוגרסיביים במפלגות השלטון. לא מדובר עוד בביקורת נקודתית על מדיניות כזו או אחרת, אלא בשפה מוסרית טוטאלית שמציבה את ישראל כמדינה קולוניאליסטית, את הפלסטינים כעם מדוכא, וכל פשרה ככניעה ל"כיבוש", כאשר מעל כל הגישה הזו מרחפים סכומי עתק של כסף קטארי.
בצרפת השמאל קבע את סדר היום הזה כבר לפני שנים, וכעת גם האליטה התרבותית, הממסד הדיפלומטי ומקבלי ההחלטות בלשכת הנשיא מאמצים את אותה השפה. בקנדה המפלגה הליברלית נותרה בשלטון אחרי מערכת בחירות קרובה שבה במשך תקופה ארוכה היה נראה שהימין הפרו-ישראלי ינצח וכעת, כשהסכנה האלקטורלית חלפה, היא מרשה לעצמה לנקוט עמדה חריפה בהרבה נגד ישראל. ובלונדון, ממשלתו של קיר סטארמר תמיד נטתה לשמאל וגם היא מודעת למערך האינטרסים הפנימי המתמרץ אותה לקרוץ לבוחרים מוסלמים ופרוגרסיביים גם יחד.
ראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר ונשיא צרפת, עמנואל מקרון | צילום: AFP
דווקא משום כך, האזהרה שהעביר לאחרונה ממשל טראמפ לשתי בנות בריתה המרכזיות של ארצות הברית – צרפת ובריטניה – מקבלת משמעות נוספת. לפי פרסומים בתקשורת הבינלאומית השבוע, בכירים בממשל האמריקני העבירו מסר ברור לפיו הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית כעת עלולה לפגוע ביוזמות מדיניות, לטרפד הסכמים אזוריים ולחזק את חמאס בעיצומו של המשא ומתן לשחרור החטופים שנותרו ברצועת עזה.
העובדה שצרפת ובריטניה בחרו להתעלם מהמסר הזה אף שמדובר בממשל שאוהד את ישראל הרבה יותר מהקודם, וכזה שעשוי בהחלט להחליט להעניש מדינות שלא סרות למרותו, ממחישה עד כמה המדינות האירופיות נחושות להשיג את היעד הזה, אף שתוצאתו הרשמית – הכרה במדינה פלסטינית – תהיה בעיקר הצהרתית. כך, ניתן להסתכל על מזימתן של מדינות המערב כאידיאולוגיה ואינטרסנטיות פוליטית במסווה של דיפלומטיה. וכשמדובר במדיניות חוץ של מעצמות גרעיניות, המחיר עלול להיות כבד בהחלט.
מבחינה בינלאומית, המהלך יוצר תקדים מסוכן. הכרתן של ספרד, נורווגיה ואירלנד במדינה פלסטינית הייתה גרועה לישראל אך בסופו של דבר ברור היה שמדובר במדינות עוינות יחסית. אך אם מדינות מערביות שנחשבו לידידות של ישראל מכירות במדינה פלסטינית באופן חד-צדדי ללא כל שינוי מהותי בשטח או בהסכמות, הרי שמדינות אחרות ופושרות בהרבה עלולות ליישר איתן קו. כך תיווצר דה-פקטו לגיטימציה בינלאומית ליישות לא מוגדרת הנשלטת על ידי ארגוני טרור ותומכי טרור, ושתפיסת עולמה מנוגדת לא רק לישראל אלא גם לערכי הדמוקרטיה הליברלית שהמדינות התומכות במהלך מתיימרות לייצג.
ההשלכה המעשית ברורה: כל משא ומתן עתידי יהפוך לקשה ועוין בהרבה, בעוד שהלחץ על ישראל "להשלים עם המציאות" רק ילך ויגבר. אם ממשלת ישראל לא תפעל בחכמה ובתושייה לבלום את מזימתם של מקרון ועמיתיו ולהציג מערך תמריצים נגדי – אולי בסיוע ארצות הברית – מצבה המדיני של המדינה היהודית רק ילך ויסתבך – עם מלחמה בעזה או בלעדיה.