אני רוצה לספר לכם סיפור מאוד מרגש שקרה לי השבוע, זה סיפור שהחזיר לי את התקווה במקום הזה, במקום המסוכסך הזה שבו אנחנו חיים, ומעשה שהיה כך היה. חיה בתי האהובה לומדת בבית הספר המשותף בתל אביב. זה בית ספר מיוחד, שלומדים בו ביחד, ילדים וילדות, דתיים וחילונים, וכולם מסתדרים עם כולם, וכולם אוהבים את כולם. זה באמת בית ספר מדהים.

אבל לפני כמה חודשים, קהילת ההורים בבית הספר נקלעה לסכסוך קשה וכואב. עיריית תל אביב החליטה להעביר את בית הספר משכונת נווה עופר, בדרום תל אביב, לשכונת פארק צמרת בצפון העיר. ההחלטה הזו הייתה החלטה קשה ומפתיעה, והיא נעשתה בצורה חדה וכואבת. הרבה הורים נדהמו לשמוע על המעבר. הרבה משפחות שגרות ביפו ובנווה עופר לא הבינו מאיפה זה בא. הנהגת ההורים של בית הספר ניסתה לייצר שיח על ההחלטה, אבל השיח הקהילתי הזה הפך לפגישת זום איומה צעקנית וכואבת. הרבה אנשים יצאו מצולקים מהפגישה הזאת. גם אני סיימתי אותה עם דמעות בעיניים. ואחר כך הגיעה גם עתירה משפטית. הורים מאזור יפו תבעו את העירייה, וניסו למנוע ממנה לבצע את המעבר. והעירייה דחתה את העתירה. וגם הדיונים בבית המשפט היו טעונים וכואבים. זה באמת סיפור מורכב. אבל הנקודה החשובה היא שהקהילה שלנו נקלעה למשבר די רציני. והרבה אנשים נפגעו בדרך. והרבה אנשים הרגישו שמתעלמים מהם, ושלא רואים אותם. וכמה הורים אפילו החליטו להוציא את הילדים שלהם מבית הספר. זאת באמת הייתה תקופה קשה ומעיקה. כולם הרגישו רע עם השתלשלות האירועים. גם אני.

ואחרי שהעירייה דחתה את התביעה, השתררה מין שתיקה כזאת. כולם "המשיכו הלאה" בחייהם. כל הוויכוחים וההתכתבויות והדיונים המשפטיים "נגמרו". השקט חזר. אבל זה היה שקט מעיק. הרבה אנשים נותרו פגועים. ואף אחד לא דיבר על הפיל שבחדר. הכול התנהל כרגיל. ובדיוק אז, בימים הקשים והשקטים ההם, התארגנו ביחד, קבוצה קטנה של הורים מדרום, ומצפון וממרכז העיר, וביחד ניסינו לחשוב מה עושים עם המשבר שפקד את הקהילה. עמותת מיתרים הצמידה לנו מלווה קהילה,, יותם שמו, והוא עזר לנו לנהל את הפגישות. הצפנו את התחושות, חלמנו את התקוות, ניסחנו את המטרות, וחשבנו ביחד מה ניתן לעשות כדי לאחות את השברים. היינו באמת חבורה מתוקה של אנשים, אוהבי שלום ורודפי שלום. וכל פגישה כזו הייתה ממלאת אותי בתקווה ובאהבה. קשה להסביר.

ואחרי כמה פגישות מוצלחות, החלטנו חברי "ועדת חיבורים" (ככה קראנו לעצמנו חחחח), להצטרף לאירוע "תיקון שבועות" של בית הספר, ולייצר שם, בתוך האירוע הקיים, שיח קהילתי פשוט ונקי. חשבנו על כל הפרטים של האירוע! הבאנו לימונדה לקבלת הפנים. בחרנו שירי שלום ופיוס שהמקהלה תוכל לשיר. בנינו דף מקורות יפהפה, עם טקסטים מרגשים. ובעיקר – ייצרנו זמן שבו הילדים ייהנו בפעילות משלהם. כדי שאנחנו ההורים נדבר על הפיל שבחדר. כדי שננהל שיח קהילתי מרפא ובריא. עבדנו על האירוע הזה מלא, רצינו להרבות טוב.

ויום לפני האירוע, פתאום קיבלתי רגליים קרות. וכתבתי הודעה לחבריי לוועדה – "שבוע טוב חברעלעך, רציתי לשתף בכנות שאני בסוג של התקף חרדה מהאירוע שלנו, מצד אחד אנחנו באמת חבורה של אנשים מתוקים שנפגשו שוב ושוב וניסו ביחד לאחות את הקרע שנוצר בקהילה, ומצד שני אני מפחד שלא יהיה שיתוף פעולה, ושלאף אחד כבר לא מזיז מהסיפור הזה חוץ מאיתנו, ומצד שלישי אני כל הזמן אומר לעצמי שעצם הניסיון שלנו הוא דבר גדול בעולם. ובכל זאת אני חושש מאוד מאיך שהאירוע ייראה ויתנהל. אלה התחושות שלי, אשמח לחיזוקים חיוביים". והחברים המתוקים כתבו לי "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". הם כתבו "כל צעד הוא צעד חשוב". הם כתבו שעצם העשייה שלנו היא משמעותית. ואני התעודדתי, והתפללתי שלא יהיה אירוע מביך.

והשבוע, ביום שני, התקיים אירוע תיקון שבועות בבית הספר של חיהלה שלי. ומלא ילדים והורים הגיעו. והמקהלה שרה. והמשפחות למדו ביחד את דף המקורות. ואחרי הלימוד התפצלנו, ילדים לפעילות במגרש, הורים בשיח קהילתי. וכל ההורים כמעט נכנסו לבית הספר. יותר ממאה הורים! הם נכנסו לחדרים, והשתתפו בפעילות. הם ממש שיתפו פעולה! הם באו לדבר על המשבר שעברנו. לא בכעס, ולא בצעקות, אלא באהבה וברגישות ובכאב אמיתי. ובכל חדר כזה, נוצרו מעגלי שיח מרגשים. אנשים ישבו במעגלים ודיברו על התחושות שלהם. הכול היה מרגש. שום בעיה לא "נפתרה" בערב הזה. שום נושא לא "טופל" באמת. אבל סוף סוף ישבנו, ודיברנו, כמו בני אדם, פנים אל פנים.

זה היה רגע מתוק בעולם. כל מי שהיה שם הרגיש את זה. הקהילה הקטנה שלנו עברה טלטלה קשה. ובמקום להדחיק, במקום להתעלם ולהמשיך כאילו כלום, הצלחנו לשבת ולשוחח על זה. בפשטות, בפתיחות, בכנות, מתוך אהבת חינם, וכבוד הדדי. ואני לא מגזים כשאני אומר שהערב הזה שעבר עלינו היה ערב מכונן עבורי. זה היה ערב שהחזיר לי את התקווה לחיים. גם אחרי מריבה קשה אפשר לשבת ולדבר ולאהוב ולהקשיב. זה נכון לקהילה שלנו. אבל זה נכון באותה מידה גם לחברה הישראלית. יש תקווה, אני אומר לכם. כל מה שצריך לעשות זה לשוחח ולהיפגש ולאהוב. פנים אל פנים. אני מאמין.