שעת צהריים חמה. רגליי מוליכות אותי במורד השביל התלול לעבר המכולת היישובית, כאשר קולות של צחקוקי ילדים נשמעים מבעד לגדר הסורגים המפרידה בינה לבין חצר המשחקים של הגן. הם מתנגנים באוויר כמו שירי ציפורים – קלים, חפים מדאגה, מלאי תמימות. בין הקולות הרבים יש אחד מוכר, עמוק ומתגלגל – צחוקה של גלי, בת השלוש וחצי שלי. אני מבחינה בה מבעד לסורגים, היא מטפסת על אחד המתקנים.שיער מתולתל נופל על כתפיה הקטנות, ידיה הזעירות עסוקות בהשגת יציבות. אחד הילדים מציע לה את התור שלו בבימבה. היא משיבה בחיוך מאיר פנים, מתרוממת ומעיפה מעצמה אבקנים שנדבקו לבגדיה. אני עומדת שם וצופה בה בהנאה. היא לא יודעת שאני כאן. היא נמצאת במקום שהוא רק שלה, בזמן שהוא רק שלה, עם חברים שמכירים אותה בצורה שאני כבר לא יכולה לחוות. יש משהו כמעט קדוש בלצפות בילדה שלך ללא ידיעתה. רואים אותה כפי שהיא באמת - לא בתגובה אלייך, לא במאמץ לרצות או להפתיע, היא פשוט היא. ובעודי שקועה בתוך הבהייה, אחד הילדים בגן לפתע מבחין בי. הוא עוצר, מצביע וצועק בקול רם: "גלי, גלי! אמא שלך כאן!"

אסור היה שתבחין בי. מבחינת הילדים הורה שמופיע באמצע היום במרחב הגן הוא הורה שבא לאסוף. מבחינת הגננות הורה שמפציע ללא סיבה הוא הפרעה לסדר הקיים. "גלי, גלי!" המשיך הילד לקרוא, והיא הסיטה את מבטה לעבר הגדר. עכשיו כבר לא יכולתי לסגת. גלי עזבה את כל ענייניה ומיהרה אל הסורגים, נצמדה אליהם בידיה הקטנות וקראה: "אמא!"

"גלגול שלי", רכנתי לעברה, "רק קפצתי למכולת. עוד לא אוספים אותך".

"אבל אמא", היא אמרה בקול מתחנן, "כשייגמר הגן תבואי לאסוף אותי?"

כל כך רציתי להגיד לה שכן, שממש עוד כמה שעות אגיע, אבל לא יכולתי. משום שזה... משום שזה... משום שזה היה היום של אבא שלה.

"עוד יומיים אבוא לאסוף אותך", עניתי, "עכשיו זה הימים של אבא".

גלי הרכינה מבט, מנסה להבין את משמעותם של הדברים. אפשר היה להרגיש את גלגלי המוח שלה נעים ומנסים לחבר נקודה לנקודה. היא נצמדה אל הסורגים וביקשה שאבוא לחבק אותה. ניגשתי, הושטתי לה ידיים דרך הברזל הלוהט, כאילו היא אסירה בכלא הדרים שמגבילים לה שעות ביקור, וכשבאתי לעזוב דמעות עלו בעיניה הנוצצות.

"אמא, תביאי עוד נשיקה", היא אמרה והקול שלה נשבר.

נתתי לה נשיקה מבעד לסורגים, אבל גם זה לא הרגיע אותה. בכל פעם שביקשתי לפנות וללכת, בכי גועה ומייבב עלה משם. ואני ידעתי שזה לא רק בכי על זה שהיא ראתה את אמא שלה באמצע היום. זה בכי על זה שאין לה את אמא שלה כל הזמן. אין לה את אבא שלה כל הזמן. אין לה את ההורים שלה ביחד.

מגיל שלוש היא חיה בבתים נפרדים, ואין כמעט שום דרך לתווך לה את מה שקרה לעולם שהכירה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאתי לקחת אותה לביתי החדש, היא לא הבינה למה אני לא באה איתה לבית הרגיל, כלומר לבית המשותף שהיה לנו והיום אביה מתגורר בו. היא נשכבה על הרצפה ובכתה שהיא רוצה "לבית הרגיל" והחלה לברוח לכיוונו. ככה היה לי שבוע שלם, ובכל פעם שזה קרה הגרון שלי נחנק מכאב.

פרידה מזמנת לך את כל מנעד הרגשות האפשרי. ההזדמנות לגלות את עצמך מחדש היא מרתקת. אבל גם כאשר את מתחילה לחוות את החיים מחדש כמו שרצית, ישנו המחיר שאי אפשר להתעלם ממנו. אני יכולה לתת לפרידה הזאת את כל הצידוקים בעולם, אבל תמיד יהיו הרגעים שאי אפשר לטשטש או למסך. והם תופסים אותי בסיטואציות העדינות והשבריריות ביותר, כשאני קולטת פתאום שאחגוג בשבועות את יום ההולדת שלי בלי הילדים, כי הפעם זה התור שלו. ולא משנה שאלף אנשים יזמינו אותי, זה רגע שבו אני רוצה להיות בפורום שהכרתי עשרים שנה, מכבה איתם נרות מעל עוגת גבינה שהכינו בשבילי.

וזה תופס אותי שוב כשאני רואה את הבת שלי מגיעה הביתה ונזכרת שהסניקרס שהיא אוהבת נשארו בבית של אבא, והיא יוצאת לשם בכעס תוך כדי שהיא מסננת "אוף, אתם והגירושים האלה שלכם".

וזה פוגש אותי כשאני מכניסה רכב למוסך לטיפול של 600 שקל ויוצאת ממנו עם חשבונית של 3,000 ולא מבינה איך זה קרה לי. וזה תוקף אותי כשאני מגלה שהארון שהבאתי מאיקאה יושב כבר חודש בסלון כי לא היה נעים לבקש מאף אחד להתקין לי אותו. וזה נופל עליי בשבת בבוקר, כשאני באה ללבוש את החולצה המנומרת שכל כך אהבתי ללבוש כשהייתי נשואה, ואני לא מעיזה לשים אותה כי אני לא רוצה להיראות כמו קלישאה של גרושות.

וזה מפיל אותי סופית כשאני קולטת שמאז הגירושים לא העזתי ללכת לישון עם כלים בכיור, ולא איחרתי אפילו פעם אחת באיסוף של הילדה, ולא שלחתי אותה לגן בבגד מוכתם, ובטח שלא ויתרתי לה על מקלחת בערב שבו סתם אין לי כוח. אני לא מרשה לעצמי לעגל פינות כמו שיכולתי לעגל כשהייתי נשואה, כי משהו בי מבקש להוכיח לכולם שאני הגרושה הכי מתפקדת ביוניברס, כדי שאף אחד, לעולם, לא יעז אפילו להעלות בדעתו את המחשבה שבגלל הגירושים הילדים שלי מקבלים פחות.

לא מזמן קראתי פוסט נפלא שכתב חובב צלילה אחרי שביקר בבלו הול בסיני. הוא סיפר שם כיצד "במעמקי הים, מתחת לעומק של 200 מטר, מתחיל יקום אחר. הצוללן כמובן לא מגיע לעומקים כאלה. הקרקעית נעלמת, האור מתרכך, הדופק יורד", וזה בדיוק המקום שבו, בלי לדעת, הוא פגש את היידגר.

היידגר תוהה מה קורה כשאנחנו מפסיקים לדרוש שהדברים יהיו "בשבילנו". האם הם ממשיכים להיות גם אז? האם הכד קיים גם כשאף אחד לא שותה ממנו? האם הסלע בים עמוק מתקיים כממשות או רק כאובייקט פוטנציאלי לשימוש? הוא מכנה זאת Das Ding, הדבר כשלעצמו. הוא מצביע על האפשרות לחלוק מרחב עם אובייקט שאינו מסביר את עצמו ובכל זאת קיים. "כשהעולם מפסיק להיות משהו להסתכל עליו ומתחיל להיות משהו שאתה בתוכו", הוא מסביר, "כשהקיום פשוט ישנו ואתה מספיק שקט כדי לשמוע ולהתחיל להבין".

"אולי בגלל זה אני כל כך אוהב את הצלילה", כתב הצוללן, "כי היא לא מחפשת הסברים, היא מחפשת נוכחות. היא נותנת לי הצצה לעולם שאינו תלוי בי כדי להיות".

פעם, ברגע של פתיחות מופלאה, מצאתי את עצמי יושבת ומתבוננת דקות ארוכות בכלבה. היא ישבה בצד וכשכשה בזנבה ונדמה היה ששום מחשבה אינה טורדת את מנוחתה. "איך זה שאת כל כך שלווה וחפה מדאגות?" שאלתי אותה במבט. "ובכן", היא ענתה לי בעיניה הכלביות, "זה משום שאני לא עושה מעצמי עניין".

ביירון קייטי טוענת שכל הסבל האנושי נובע ממקור אחד פשוט: חוסר הנכונות שלנו לקבל את המציאות כפי שהיא. כשאנחנו נאבקים במה שיש, כשאנחנו מתווכחים עם העובדות, כשאנחנו דורשים שהעולם יהיה שונה ממה שהוא - אנחנו חווים סבל. כשאנחנו נאחזים בסיפורים על איך הדברים היו צריכים להיות ("הגירושים לא היו צריכים לקרות", "הילדים שלי לא היו צריכים לסבול"), אנחנו יוצרים מרווח כואב בין המציאות לבין הציפיות שלנו.

קייטי מניחה שיטה מאוד פשוטה ואפקטיבית להתמודדות עם הסבל. היא מציעה לבחון כל מחשבה כואבת ולשאול - האם זה נכון? האם אנחנו יכולים להיות בטוחים לחלוטין שזה נכון? איך אנחנו מגיבים כשאנחנו מאמינים למחשבה הזו? מי היינו בלי המחשבה הזו? הסבל שאנחנו חווים בעולם מתחיל כשאנחנו מציבים את האגו ואת הסיפור שלנו במרכז הבמה ודורשים שהעולם יתנהג בהתאם. וכשהוא לא מגיב לפי הדרישות שלנו, אנחנו מתייסרים.

בחג השבועות הקרוב נקרא את מגילת רות - סיפור על אישה שבעלה מת ועתידה הכלכלי לוט בערפל. יש לה כל הסיבות בעולם להיות ממורמרת, אבל היא לא מתווכחת עם הגורל שנפל בחלקה. היא מוותרת על הבית שלה, על העם שלה ועל הדת שלה ויוצאת אל הלא נודע עם חמותה האלמנה. היא אומרת "כן" למה שיש, מקבלת את המציאות החדשה ובונה בתוכה חיים אחרים. מגילת רות מלמדת אותנו שקבלת המציאות כפי שהיא זו לא כניעה, אלא האומץ לראות את הדברים כהווייתם ולהתחיל לבנות מהנקודה שבה אנו נמצאים.

עמדתי מול פעיות בכיה של בתי, שהלכו והתגברו מבעד לסורגים, וכל מה שיכולתי לומר לעצמי הוא שזה מה שיש עכשיו. גלי כואבת את הפרידה ותקבלי את זה שאין לך מה לעשות. יהיו מחירים שהילדים שלך ישלמו על הגירושים האלה. יהיו רגעים שבהם תרגישי שהאדמה נסדקת מתחת לרגלייך וכל האפשרויות שיעמדו בפנייך יסתכמו באחת: ללמוד לחיות בחסד עם המציאות הכואבת.

גלי תלמד עם השנים שהאהבה לא נעלמת כשהמבנה משתנה. שגם כשהחיים לא מסתדרים כמו שתכננו הם עדיין יכולים להיות טובים ומלאי אהבה. וכל מה שאני יכולה לעשות הוא להיות איתה בתוך הרגעים האלה, כשהיא מנסה להבין איך לחיות בעולם שבו הדברים לא תמיד נמצאים במקום שבו ציפינו שיהיו, אבל עדיין נמצאים.

rachelm@makorrishon.co.il