בן בכור מלמד את הוריו את עונג ההתחלות; בן זקונים מלמד אותם את הקסם החמוץ־מתוק של הפרידות. החלאקה האחרונה, המסיבה האחרונה בגן, היום האחרון בהחלט ביסודי. ואז מגיעה הבר מצווה האחרונה.

כשאתה מגלה את פלא ההורות, העולם נעצר מלכת. כיווץ האצבע הקטנה של פעוט זעיר הופך חשוב יותר מכל מראות תבל וקסמיה. ואז מגיע בן הזקונים, ומלמד את ההורים שהזמן בכל זאת ממשיך בשלו; שהם כבר אינם נער ונערה המשתאים לנוכח תינוקם שלהם; שהבועה החמימה שיצרו עבור ילדיהם עתידה להתפוגג; שכך צריך להיות, ואבוי אם לא. לרגעים הרגשנו שאנחנו חיים בגן שעשועים פרטי משלנו, אך האמת היא שאנחנו שותפים למסע אחר לגמרי. אנחנו חיים במרוץ שליחים, שבו קיבלנו לפיד מהורינו שלנו, ויום אחד נעביר אותו לילדינו. ומשימת חיינו היא לוודא שבבוא היום יהיה מי שייקח את הלפיד מידינו, ויהיה מי שימשיך לרוץ.

כל זה חלק מהקסם החמוץ־מתוק שמביא לבית בן הזקונים. וכשהילד הזה שובה לב במיוחד, שובה לב עד לבלי נשוא, הרי שהמתוק מתוק מאוד, אבל גם תקתוקו החמצמץ של הזמן מורגש יותר. קרובת משפחה יקרה הייתה מניחה יד על ראשו של בן זקוניה, ולוחשת באוזניו: "אל תגדל!" אך כפי שמכריז פתגם צבאי נפוץ, עוד לא נולד מי שיעצור את הזמן, ולכן גם המשאלה הזו לעולם לא תתגשם – ועל כך ברוך השם. הילד מהסיפור הזה גבוה היום בראש מאמו הגאה, והוא היום מ"פ מילואים ותיק ונערץ. וכשאנו פונים אליך, משה בן זקונינו, אנחנו מתגברים על פיתוי ההקטנה, ואומרים לך: "גדל!"

לכל ילדינו קראנו בשמות אבותינו, והבונוס הוא שבכל עת נשמעים בחלל הבית שמות שמזכירים לנו אהבות נושנות. מישהו פעם אמר לי שילד לא צריך להיות מצבת זיכרון לנפטרים, ואני אמרתי לו שלדעתי ילד לא צריך להיות מפת סימון שבילים ולא מגדיר צמחים. שכל אחד יקרא לילדיו כחפץ ליבו, והעיקר אינו השם אלא הלב והראש; ובכל זאת, בעיניי השם היפה ביותר לילד יהודי הוא שמו של איש יהודי. ודאי אם האיש הזה היה סבא אהוב.

לבר מצווה שלי קיבלתי הרבה ספרים, כפי שהיו נוהגים פעם. בין השאר קיבלתי שני סטים של "משנה ברורה". סבא משה לקח על עצמו להחליף אחד מהם בספר אחר. הוא הגיע לביתנו ובידו כרך ענק של "סדר הדורות השלם", המתאר את רצף המסורת ואת תולדות ישראל מימי קדם. "חשוב להיות מחובר לדורות הקודמים", אמר לי סבא משה, "זה הכי חשוב". נער הייתי וגם זקנתי, ואני מודה שאת "סדר הדורות השלם" עדיין לא קראתי. אבל כפי שקורה לפעמים, המסר עצמו נחקק בי באש שחורה על אש לבנה.

מאז שהייתי בן ארבע או חמש, היה סבא משה אומר לי: "עוד מעט בר מצווה!" ביום שמלאו לי 13 שנים הוא אמר: "אתה רואה?". השנים עפו מאז כמנהגן, וכשאני שומע בביתי שמזעיקים את בן זקוניי אל הטלפון או אל הדלת בקריאה "משה, משה!", אני מתנתק לפעמים לרגע קצר מכאן ומעכשיו. לרגע אחד קשה לי לזכור אם אני הילד היושב על ברכי סבו, או האב שבן זקוניו המתבגר כבר הפסיק לשבת על ברכיו.

"כל הדורות שלפניי תרמו אותי קמעה קמעה", כתב יהודה עמיחי, "כדי שאוקם כאן בירושלים בבת אחת, כמו בית תפילה או מוסד צדקה. זה מחייב". והוסיף עמיחי: "שמי הוא שם תורמיי. זה מחייב". זה מחייב – וזה משמח. כי לא הגחת לעולם באקראי, בננו משה, ולא סתם צצת בו: הגעת אלינו מתוך תקוותיהם ותפילותיהם של אבותיך ואמותיך במשך דורות רבים. בימים קשים כברזל ובלילות רעים כשאול הם חרקו שיניים והקשיחו כתף והמשיכו ללכת הלאה והלאה, ובידם לפיד מרצד, כי האמינו שיום אחד יהיה להם נין ונצר, שמח ואהוב וירא שמיים, שיוכל לקחת את הלפיד ולרוץ איתו בכתף קלה מתחת לשמיה הבהירים של ארץ ישראל.

בערבו של חג מתן תורה נולדת, משה, ושמך כשם נביאנו ומורנו הגדול. כל המורשת הזו אינה משא נוסף על כתפיך, אלא נקודת זינוק לרוץ ממנה את מרוץ חייך. רוץ, משה, באהבה ובשמחה. ישימך א־לוהינו כאפרים וכמנשה.